פוסט שבו אני שואלת את עצמי בקול רם כל מיני שאלות,נראה אם אצליח לקבל תשובות במהלך כתיבתו.
חלק מהשאלות יהיו פשוט שאלות וחלקן אולי יגיעו כבר עם תשובות,נראה כבר לאן זה יזרום.
דברים מוזרים שעל פני השטח נראים רגילים לחלק מהאנשים,אבל אני מוזרה כך שאני מקבלת כל דבר אחרת.
נתחיל מזה שהמון דברים בעולם נראים לי מוזרים ולא ממש הגיוניים,אבל מצד שני אני חושבת שלא תמיד צריך להיות היגיון מאחורי כל דבר.
למשל המלחמות שיש בעולם,ואני לא מדברת רק על מלחמות בין הארצות,יש מלחמות על אגו,על כבוד,על דת,על לאום,יש מלחמות בין כנופיות המאפיה,וכו' וכדומה.
אבל איפה ההגיון בכל המלחמות האלה,כשהתחילו להילחם במשהו או במישהו,למה לא יכלו לחפש דרך אחרת לסדר את העניין?
הרי תמיד יש דרך אחרת,או שלא?
לפעמים בעיני אדם אחד יכול להיראות הכי חצוף והכי לא אנושי ורוע בהיתגלמותו,אבל בעיני האחר הוא יכול להיראות מלאך,איך זה הגיוני שאני רואה את האדם הזה בצורה שונה מהאחר או מרב האנשים.
האם הבעיה בי או שהבעיה באלה שבחרו לראות את האדם הזה בצורה הזו?
מצד אחד זה נכון שלכל אדם ובכל מצב יש שני צדדים,יש את הצד הטוב ויש את הצד הרע.
אפילו שאני ישפשף וינסה ללטש את היהלום שבאדם, לפעמים קשה לי להבחין במישהו או במשהו את הטוב הזה שאמור להיות טמון בו מלכתחילה,כי אותו המצב שחוזר על עצמו מוכיח לי אחרת,למרות שאני מנסה בכל הכוח לראות את הטוב.
מה גורם לאנשים להיות הפכפכים?
לפעמים אני מבחינה בקיצוניות יתרה גם אצלי וגם אצל אנשים אחרים לטוב או לרע.
אתמול נגיד אם מישהו היה טוב איתי,פתאום הופך להיות כעוס מאוד ומרגיז.
אני מודה גם לי זה קורה לפעמים,אבל אני מנסה לשדר על אותו הגל,כאילו אצלי זה על בסיס תן וקח,או שמידה כנגד מידה.
יש קיצוניות דתית,קיצוניות מדעית,קיצוניות שגעונית,קיצוניות אומנותית.
יש כל מיני תופעות של קיצוניות בעולם,אבל מה גורם לכל הקיצוניות האלה להגיע למצב כזה?
כשאין איזון במשהו,אז הכל הרי נהפך לכאוס שלם.
איך מגיעים לאותו האיזון?
לפעמים גם אם אני מנסה בכל הכוח או המוח שאיתו נבראתי, אני לא מצליחה להבין את האנשים האלה שטוענים שהגענו מאיזה אב קדמון שזה בעצם כפי שהבנתי מהקוף ועוד מה שעוד יותר אני לא מבינה זה שהם גאים בזה.
אם איזה אינשטין או ניוטון או איזה דארוין אמר משהו או קבע,אז כולם צריכים ללכת על פי מה שהוא קבע או הוכיח איזו עובדה,רק כי הוא היה דארוין?
מה מניע את אותם האנשים להאמין לאותן העובדות או ההוכחות כביכול?
אני מבינה שעובדה זו עובדה,והוכחה זו הוכחה.
ומילה זו מילה וכן הלאה.
אבל אני לא מבינה דבר אחד.
מה גורם לבני אנוש להיאחז באיזו עובדה?
גם אם לחלק מהאנשים היא נראת כשטות מוחלטת.
אם אני לא הולכת בעקבות הדארוין הזה ודעותיו,אז אני נחשבת לטיפשה או בורה?
למה אנשים לא חושבים מעבר להיגיון לפעמים?
ההגיון לדעתי גורם לקפאון רגשי ולחסימתו של הרגש,כאילו אם אני אלך כל הזמן לפי ההיגיון,אז לא ישאר כבר מקום לרגש.
מה מפעיל בעצם את האדם?
חלק מהאנשים הרגש הוא הדומיננטי אצלהם,וחלק זה האינטלקט שתופס מקום די רחב בכל מהלך חיהם.
הרי אהבה היא קודם כל מגיעה מהרגש,
אני מתארת לעצמי איך זה יראה,אם נגיד אני אתאהב בבחור רק דרך האיטלקט שלי,איך ומתי ישאר זמן לרגש?
ומה יהיה התפקיד של הרגש?
ואם אין מקום לרגש,אז אני כמו רובוט,הולכת רק לפי הספר.
הרי מכונות מפעילים לפי הוראות יצרן.
אז איזה הוראות יצרן צריך כדי להפעיל חיים שלמים ויצורים חיים?
בסופו של דבר לדעתי,אם הרגש שלך הגיע למצב סטטי בכל מהלך חייך,אז אתה הולך כבר לפי השכל שלך,ואז כביכול בלי לשים לב לכך הרגש שלך מתבטל אוטומטית,ואין לך כבר מקום לאותו הרגש,מרב שהשכל או ההיגיון הישר הישתלט עלייך.
וכשאין מקום לרגש,קשה להבחין באמת,ולראות מעבר לקשת.
קשה באמת להבחין במהותן של הדברים,אבל זו רק דעתי.
ושוב השאלות עולות,ושוב המחשבות מתעוררות אצלי,אז אני אלך לי להרהר על משהו טוב.
