בליל של קולות
קידם את פני. שניים שניים היו ישובים זה מול זה, מתנועעים לקצב ניגון מילולי.
תמונה הזויה למי שאינו מכיר את החיים בישיבה. ואני עומד שם ומשתומם, מה לי ולמקום
הזה. לימודים מעלים בראשי תמונה אחרת של אחד מול ציבור, אחד שהוא כל יודע. שהוא
מספק מענה לתלמידים. אז מי כאן המורה, ומי התלמיד, ובעצם מה אני עושה כאן...
"בוא,
קורא לי נדב, נדבר עם הרב ויסדר לך חברותא". כבר ידעתי מהי חברותא אבל רציתי
את נדב שיישב מולי. "שמע" אמר לי נדב "אני ואתה, זה לא יילך, פשוט
לא יילך".
רגלי שנתקררו,
מבקשות לחזור אחורה. ושוב אני תוהה, למה זה מפריע כל כך לאשתי. למענה, אני צריך
לשבת ולבזבז את זמני במקום הזה. נדב, אשתו מעכבת והוא להוט ואצלנו המצב הפוך.
צליל הפלאפון
הגיע בזמן. ביקשתי סליחה מנדב ויצאתי החוצה. הצתתי סיגריה. "כן חמוד",
"אבא" התלהב הנער "שמעתי שיצאת לבדוק", "הם... כן"
ציננתי אותו "אינני שייך למקום הזה". בני לא התרגש "אבא, מה אתה
מדבר. איך אתה קובע שאינך שייך? כולנו שייכים..."
מחשבותי
מפליגות כמה שנים אחורה. הקטנצ'יק הזה, קל תנועה, עם בלורית זהובה שרוקדת עם הקפיצות
הבלתי נלאות שלו שמקפיצות אותנו ואת המורים כמעט מידי יום ביומו במעשי השובבות
שלו. הוא ודווקא הוא, הפך להיות פתאום כזה רציני עם כיפה ופלומת שפם שזה עתה החל
לבצבץ, והוא מושך אחריו את אחיותיו ואת אשתי.
עובדות נקבעו
בשטח. שבתי אז מן העבודה והבית היה כמרקחה, שני גברתנים מגולגלי פאות תפסו בעלות
על המטבח ועשו בו כבשלהם. עיני תפסו את סט הקרמיקה היקר שלנו, שאכלנו בו רק
באירועים חגיגיים זרוק בשקית אשפה גדולה
מחוץ לבית! לבי החל בוער בקרבי מעוצמת הכעס. ואשתי עומדת מולי עם ידיים פשוטות
שולחת לעברי את חיוכה המקסים מאוזן לאוזן, שגם אז, בלהט אש חמתי הוא נראה לי
מקסים. לשמחה מה זו עושה? סובבתי אליה את גבי ויצאתי את הבית. מה שהם עשו במטבח
שלי, עשו גם בתוכי. פלשו לתוך חיי בכזאת חוצפה. משליכים משם את שהיה יקר בעיני.
הרגשתי שאין זה עוד ביתי, ואישה שיכורה אינני רוצה.
אולם נסתבר עם
הזמן שמה שעשו במטבח בסופו של דבר נעשה גם בתוכי אם כי הרבה יותר לאט ולא עד תום.
כמה שנים חלפו
מאז והנה אני כאן, כל בני משפחתי למעט ילדי הקטן, שחי עדיין את תום ילדותו וקופץ
לעברי בשמחה תמיד, כל אימת שרואה אותי, כולם תולים בי תקווה היום, ואולי לא בי אלא
נושאים עיניהם בצדקנות לשמים ומבקשים שגם אני אזכה לראות את האור הגדול.
לו יהי כן.
אני חוזר לנדב. איני חייב דבר לאיש, אני מנחם את עצמי, ארצה, אפרוש מכאן בהקדם.
לפחות אגיד שניסיתי.
אני מתיישב,
ומולי לא אחר מאשר הרב עצמו. מחייך. והחיוך הזה עושה לי משהו, כמו חיוכה של אשתי,
וכבר מתפוגגים בתוכי חצי ההתנגדות.
