בכל בוקר היתה רונה מגלגלת עצמה אל הכניסה המפוארת ליום עבודה נוסף, אצל – 'ליליאנה סלון לכלות'.
שבע שנים עבדה שם עם הפסקה של שנה. בשנה הזו החלימה מפצעיה אחרי תאונת דרכים. מאז, שנתיים היא מתגלגלת בכיסא גלגלים לעבודה. ליליאנה לא ויתרה, 'את המעצבת הכי טובה שלי, את תופרת את השמלות הכי יפות.' היתה אומרת. 'אני לא מוותרת...' אפילו את מכונת התפירה כיוונו בגובה מותאם כדי שלא תתאמץ. היתה רוקמת את התחרה במו ידיה, פרח אחרי פרח, ואת הכפתורים אחד לאחד.
וליליאנה מודדת ומשרטטת, ומלבישה את הכלות, וממלמלת ספק להן ספק לעצמה - 'מסכנה הילדה, מי ירצה להתחתן איתה והיא על כיסא מתגלגלת.' נאנחת ונושפת, 'ילדה מוכשרת היא... מבית טוב, רק הגורל אכזר. גם עיניים חומות ויפות, עיני שקד יש לה.' ממשיכה לספר ליליאנה בין מדידת שמלה וסידור סיכות לתיקונים. 'אפילו גזרה יפה יש לה. אבל מסכנה הילדה. על כסא היא יושבת, מי יראה את גזרתה?'
ורונה אף פעם לא התלוננה, עבדה ולא קיבלה הנחות. גם כשהיה קשה וכרעה תחת העומס חייכה.
ליליאנה סמכה עליה. היתה משאירה אותה לפעמים ב'סלון' כדי ללכת לסידורים בבנק, ולמס הכנסה. והיא היתה מפקחת על כל העבודה, בודקת את התפירה של הפועלות, בודקת את החשבונות, לפעמים אפילו תוקעת סיכות בשמלה איפה שצריך.
עוד מעט חמש בערב, וכבר צריך להתחיל לסגור את ה'סלון' כולם כבר הלכו, ורונה מחשבת את הקופה. מזוית עינה היא רואה את יעקב שמביא להם כל בוקר כריכים ושתייה. חושבת שמשונה לראותו בשעה כזו עדיין עם הסרבל המוכר והלוגו המיוחד של המסעדה שמספקת להם כריכים בתשלום. היא מפסיקה לספור ולחשב את הכסף, ומרימה מבט מהוסס לעברו. גבר גבוה ונאה יעקב, שיער שחור כפחם מסורק לאחור ועיניים ירוקות נוצצות. תמיד מחייך, תמיד שואל לשלומה... כשהיתה עצובה הצחיק אותה, אפילו נתן לה כריך מיוחד. 'זה כריך V I P בשביל היפה בנשים. במיוחד בשבילך.' והיא היתה צוחקת גם אם לא התכוונה. תמיד מנומס, אף פעם לא הרים את הקול, תמיד דיבר בשקט, והיא חיבבה אותו מאוד. לכן הופתעה כשנכנס בשעה זו ל'סלון'.. ועוד עם הסרבל של העבודה. 'שלום יעקב.' היא אומרת, והוא כהרגלו מחייך. 'קוויתי שתהיי לבד.' הוא אומר, ומצחה מתכווץ בחוסר הבנה. הוא התיישב על הכורסא מול הקופה ובחן את אצבעותיה כאילו היה נבוך ולא ידע מהיכן להתחיל. 'במה אני יכולה לעזור?' שאלה. ופתאום הוא מרים אליה זוג עיניים גדולות וירוקות כל כך. 'אני רוצה חליפת חתן.' ליבה מתכווץ, הנה אפילו יעקב מצא את בחירת ליבו וגם הוא מתחתן. 'אבל, באת מאוחר, וחוץ מזה אני לא תופרת חליפות חתן. אני רק עם שמלות...' וגוש נתקע בגרונה. יעקב היה גבר נאה, וכל מחמאה שנתן לה היה מהלב כאילו היא האישה היחידה ביקום, מבטו היה מלא אהבה עד כי שכחה במחיצתו שהיא מוגבלת ונכה. תמיד הצחיק אותה, דיבר איתה, התייעץ ונתן לה את ההרגשה שהיא יותר מחברה טובה. ולפעמים בסתר ליבה, קיוותה שיהיה שלה. שיאהב אותה כשם שהיא אוהבת אותו. אבל לא העיזה לומר מילה כי הוא גבוה ונאה על שני רגלים ולא חסר לו כלום, ומה יעשה עם אישה מוגבלת ונכה שאפילו להתלבש לא יכלה לבד?
ועכשיו כשאמר לה שהוא רוצה חליפה חשה כאילו סכין ננעצת בליבה. נשכה חזק את שפתה התחתונה ובלעה את הכאב שהתעורר בה. 'אני יודע שאת רק עם שמלות, לכן באתי להתייעץ...' כמו שהתייעץ איתה תמיד. אבל כשהוא התייעץ בעבר זה היה כדי להחליט אם כדאי ללכת ללמוד בבוקר או בערב, והיא אמרה שעדיף בערב כי הוא עובד בבוקר. וכששאל אם כדאי לחסוך את הכסף שהוא מרוויח ללימודים בשנה הבאה או לשכור דירה ולגור לבד, אמרה שכדאי לחסוך ללימודים ולגור אצל ההורים זמנית... אבל מעולם לא חשבה שיבוא להתייעץ איתה בקשר לשמלה או חליפה. התאמצה לחייך ואמרה 'בבקשה.' שוכחת שכבר עברה חצי שעה מאז היתה צריכה לנעול את הקופה ולסגור את הדלתות של ה'סלון'. ויעקב מוציא אלבום עב כרס מהמדף ומתקרב אליה. עוזר לה לקרב את הכיסא קרוב אליו, ומתחיל לדפדף.... 'אני רוצה לשמוע את דעתך על שמלה יפה, הכי יפה שמתאימה לנסיכה.' וליבה מתכווץ בקנאה. אבל היא מחייכת ומדפדפת יחד איתו, ומייעצת ומראה. 'הנה זו!' היא אומרת בעצב, 'אילו ...' ונחנקת, לא מצליחה לסיים את המשפט. 'הייתי רוצה ללבוש אותה...' והוא מחייך ולא שם לב לפניה העצובות, מצביע על השמלה ואומר...'אם ככה, זו תהיה השמלה.' וכבר החלה חושבת באיזה בד תתפור, ואיזו תחרה תשלב בשרוולים. ואיך תסדר את ההינומה, ואיזה פרחים תמליץ בזר... אה, וצריך להוסיף משי מסביב לגבעולים. ומה יתאים יותר לשמלת התחרה, כתר פרחים לבנים? או כתר זרקונים נוצצים...? אבל לשם כך... 'צריך למדוד...' היא לוחשת. 'כמובן.' הוא עונה. 'מתי נתחיל?' וכל השיחה הזו קשה לה, והיא כבר חושבת איך תבקש מליליאנה כדי שתמשיך עם העבודה. 'מתי... החתונה?' היא שואלת. והוא חושב קצת ושואל, 'את חושבת שחודש יספיק?' יספיק למה? תוהה בהפתעה וחוסר הבנה. לתפור שמלה? נו, בטח שיספיק, אפילו שבועיים כולל שרטוט ותפירת הכפתורים מעשי ידה. אפילו זר מתאים יוכל לשזור ולהוסיף משי לגבעולים. והיא מגמגמת – 'חודש יספיק.' יעקב קם מהספה ופתאום הרגישה כי נוכחותו מתרחקת למרות שעמד קרוב. 'צריך להתחיל מדידות,' אמרה. 'צריך לבחור בד ותחרה, וכפתורים.' ממלמלת אוטומטית. והוא מחייך. 'אני סומך עליך...' מוציא חבילת שטרות מכיסו ומניח על השולחן. 'מקדמה...' הוא מסביר. 'באיזו שעה מתאים לבוא למדידות?' הוא שואל. והיא אומרת לו את השעה המתאימה. יעקב נושק למצחה, לוחש 'תודה, את חברה אמיתית.' ויוצא. רק אז הרשתה לעצמה להזיל דמעה של אכזבה. אבל היא תעשה הכל כדי שתצא שמלה יפייפיה כאילו היתה זו שמלתה שלה, זו המתנה הכי טובה שיכלה לתת לו על שהקשיב לכאבה כשהיתה צריכה, על שהצחיק והיה סבלני. מתנה של חברה אמיתית. כמו שאמר לה לפני שיצא.
כל הלילה חשבה איך תגיב למראה כלתו. איך תצליח למדוד את גזרתה כשתעמוד קרוב אליה והיא תדע שגופו יעשה איתה אהבה, ושידיו ילטפו אותה, ושפתיו ינשקו את שפתיה.
זהו, היא החליטה. מחר בבוקר מוקדם היא תבקש שליליאנה תיקח את העבודה. היא תעזור בתפירה, ואולי בבחירת התחרה...
יעקב הגיע בדיוק בשעה שקבעה ואיתו תמר חברתה הטובה- מה שפגע בה עד מאוד אחרי ההפתעה שנחתה עליה, וגרם לה לחשוב איך היא מעיזה. אבל לא אמרה דבר, לא רצתה להעיב על אושרו, ובטח שלא להישמע או להיראות קנאית. כבר בכניסה פגש את ליליאנה והתלחש איתה מחייך. ליליאנה חייכה אליו בחום וטפחה על כתפו. היא בטח מברכת אותו על החתונה, ובאותה מחשבה קיללה את עצמה מדוע עדיין היססה לבקש שתיקח ממנה את העבודה. הסקרנות לראות את כלתו הציקה לה. עכשיו כשראתה אותה חשה אכזבה מסויימת. חברתה הטובה בגדה בה, הנה היא מתחתנת איתו אחרי שסיפרה לה שהיא מאוהבת בסתר ביעקב. רצתה לצעוק, אבל נשכה את לשונה. ידעה שלא תוכל לסלוח לה על שלקחה אותו אחרי שהתוודתה בפניה.
ליליאנה מדדה בדממה. ורונה השתדלה להיות מקצועית ומנותקת רגשית. והכלה, לא התלהבה כמו שהיתה רגילה רונה לראות את הכלות ב'סלון', אולי החתונה מתקיימת כנגד רצונה? אולי חשה את כעסה והרגישה לא נוח בכלל? מליון מחשבות התרוצצו במוחה בלי שתצליח להבין. ויעקב מאושר, שואל לדעתה ומשתף בלבטיו. אפילו שאל איזה פרחים היא ממליצה לקשט את המכונית שתיקח אותו לחופה...
כשתפרה כפתורים לאורך הבד שאל על המוזיקה שתתנגן כשיוביל את כלתו. והיא כמעט נחנקה, מה זאת אומרת? למה הוא מתייעץ איתה על הכל? למה נדמה לה שלכלתו לא אכפת כלום? כבר החלה לחשוב שהפכה לסנובית ומתנשאת וכבר לא מכירה אותה באמת, אפילו פעם אחת לא אמרה שלום כשנכנסה למדידות.
אבל רונה צובטת את עצמה וחושבת שהיא כאן כדי לעבוד ולא לשאול שאלות מיותרות. וכשתפרה את ההינומה סיפר לה שכבר קנה טבעות.
ההתרגשות סביב החתונה של יעקב הצליחה לרגש את כל העובדות ב'סלון' , כולן התרגשו ודיברו על כלתו של יעקב, על השמלה המהממת ועל זר פרחי הטוליפ האדומים, והיא החלה להתרגז עליה על שלא הראתה התלהבות של כלה. ויותר כעסה על שהיא ניצלה את הוידוי שלה לטובתה.
אבל למה חשבה שהיא לא מתלהבת? היא חייכה – אבל לא היה לה את הניצוץ שבדרך כלל יש בעיני כלה. היא נגעה ברכות בבד השמלה – אבל לא הסתובבה אחוזת התרגשות מול המראה כמו הכלות שראתה. כשהראתה לה את הכתר וההינומה כדי שתבחר תלתה בה עיניים מבולבלות ושאלה – 'מה היית בוחרת את?' ורונה אמרה בכאב שהיא היתה הולכת על כתר הפרחים. וככה חלף לו הזמן, ויום החופה התקרב במהירות. השמלה היתה מוכנה ותלוייה על קולב.
ביום ההוא נשארה רונה בבית בתואנה שהיא לא מרגישה טוב, כל כך כאבה על שיעקב נישא לאישה שלא מראה התלהבות של כלה, והקנאה - שאהוב ליבה לא יהיה שלה - כאבה כפליים. ישבה מול החלון ודמיינה את יעקב לובש את החליפה הכחולה שסיפר עליה, וניסתה לתאר לעצמה את צעדיו כשהוא מוביל את כלתו. וצלצול הטלפון מעיר אותה מהרהוריה..
לילאנה נרגשת ומדברת במהירות עד כי בקושי מבינה את דבריה... 'יקירתי, את מוכנה?' ורונה בולעת את דמעותיה. 'לא, ליליאנה. אני לא באה לחתונה.' וליליאנה מצחקקת באושר, 'מ'זתומרת לא באה לחתונה?' היא כמעט בולעת מילים בצחוקה. 'אני בדרך אליך...' ומנתקת. וכולם מאושרים, והיא אבודה... מסתובבת עם כיסא הגלגלים בדירה קטנה שלה ואובדת עצות. איך תוכל להיכנס ולראות אותו מנשק את תמר, ואיך תצליח להתאפק ולא לבכות?
דפיקה בדלת, וליליאנה לא מחכה שנייה כדי לקבל את רשותה להיכנס. בידה אוחזת מזוודה כחולה גדולה. וקופסא עגולה מעוטרת פרחים. מה זה? עוד מספיקה רונה לשאול את עצמה, ופתאום היא רואה את יעקב... לבוש בחליפה כחולה יפיפייה שהבליטה את כתפיו הרחבות, שערו מבריק ומסורק לאחור. מתקרב אליה בחיוך זוהר והיא מתאפקת לא לבכות. האם ליליאנה ביקשה ממנו שיבוא לשכנע אותה לבוא לחופה? אם כן, היא רוצה שתפער האדמה את פיה ותבלע אותה תיכף ומייד.
יעקב כבר קרוב אליה והיא מצליחה להריח את ריח הבושם שהזליף על צווארו. פתאום כורע ברך אוחז בכף ידה, נועץ בה מבט מלא רוך ומחייך.... 'רונה, היי לי לכלה.' וליבה צונח, ומייד מתחיל לקפץ בבלבול. וליליאנה כבר מסתובבת חסרת סבלנות, 'קדימה צריך להספיק... בואי ילדה ונלביש אותך...' וכבר מוציאה את השמלה מהמזוודה. השמלה שהיא עיצבה ותפרה. לא מצליחה להוציא הגה מפיה היא מקשיבה בהתרגשות ליעקב על התוכנית להפתיע אותה. ואז לראשונה לחש לה 'אני אוהב אותך.'
* * *
יעקב דחף את הכיסא לכיוון החופה, וברקע שמעה את השיר 'בואי כלה....' והנה מולה עומדת תמר - עיניה מלאות אהבה וחום. 'מזל טוב אהובה...' והיא בכתה- גם בגלל שהתרגשה, וגם כי כמעט איבדה חברה טובה.
