מבט קורא

ב"ה

אל על. מרים עולה עתה אל על, ממריאה, מביטה למטה. בעיניה נקוות דמעות. אפשר שזה מבטה האחרון על החלום שהיה מנת חלקה בשנים האחרונות. סיפור אהבה לרון וסיפור אהבה לארץ ישראל שעכשיו נפשו ברגביה, אחוזים לעד. והיא, נפשה אחוזה ברון. ידעה בתוככי ליבה שנפל וציווה לה את החיים כאן בארץ. זה כמה שנים היא מנסה לחיות בלעדיו כאן וקשה לה. כל כך קשה. הארץ למטה הולכת ונבלעת לתוך אפרוריות הים, והיא מאפירות מחשבותיה. היא שבה לארץ הולדתה. תנסה למחוק פיסת חיים זו.

נוחתת בניו-יורק. יוצאת עם העגלה עמוסת המזוודות לכיוון הלובי. ועיניה נתקלות בעיניה המחפשות של אחותה. החיבוק החזק של אחותה לא עצר את רעד גופה של מרים שהלך והתעצם. היא באמת התגעגעה אליה כל כך "כמה טוב שיש לי אותך...". ואז נרגעה באחת, "מה עם אמא?" שאלה מצפה לא מצפה לשמוע. "אמא חיה. לא. אמא לא ממש חיה, אפילו כבר אותי היא לא מזהה..."

מנהטן היטיבה אתה. שבה להמשיך מה שעזבה לפני תשע שנים. ידעה שצריכים אותה כאן. משפחות שבורות, אנשים קטועים, סצינות שיָבשו מחכים שתפכה בהם חיים חדשים. מרים הפשילה שרווליה ועטה על המשימות הכבדות כמוצאת שלל רב. ישראל נשכחה ממנה, מחמת קוצר הזמן, ריבוי העבודה ומחמת דחייתה את המחשבות על הסף כל אימת שהופיעו..

"אמא", לאטה, ועוד פעם, וברוך, "אמא". ואמא מביטה בה בעיניה הזגוגיות התכולות שלא אומרות לה כלום. הביטה לשמים, מתפללת שאמה תענה,ובוחנת את צבעם שהוא כצבע עיניה של אמה, והשמים נראים מלאי חיים ומלאי חום של שמש. ואמא קרה וקרות עיניה.

מרחוק החלה קרֵבה דמות מתנדנדת, מדדה לעברה. והיא מעבירה את עיניה חליפות מעיני אמה לעיני ההלך שמולה. ומבטו מוכר, הו, כמה מוכר! גלים של התרגשות עצומה פוקדים אותה מן הבטן ומעלה, עד שמסחררים את ראשה, וקול פנימי אומר לה שהנה היא מתערערת בנפשה ונכנסת גם היא לכאן, לאשפוז. הזיות. הזיות. מנסה לאסוף את עצמה. היא מזדקפת, אוחזת בעגלת אמה ומבקשת לשוב ולהשיב את אמה לחדרה ולברוח משם כל עוד רוח השפיות בה. אבל מבטו נעוץ בגבה, ואולי זה הדימיון שיורד ומשתלשל לשם.

הפנתה את מבטה לאחור ועיניו החודרות מביטות בה. חותרות בגלי מוחה וחותכות את גופה לחתיכות של פחד, של עדנה, של חידלון, של חיים משובבים, של שפיות ושל אבדן חושים.

היא מתיישבת על האבן שנקרתה שם ומשפשפת את מצחה כאילו לאחות ולהחיות שוב את צלילות דעתה, "מה זה היה לך מרים?" פנתה לעצמה ואחר פנתה אליו, עם כוחותיה השבים אליה – "מי אדוני שמביט עלי כך?" לא השיבהּ. הרימה מבטה כדי לצוד את עיניו, אך הן לא שינו הבעתן כמלוא הנימה. הוא סובב עצמו וחזר כלעומת שבא.

באחת, היכתה בה ההכרה, והעיניים האלו שהזכירו לה כל כך את תכול מבטו, ועם זאת היו הפוכות בתכלית. איך נתנה לעצמה לחנוק את הזיכרון שלו? הוא מת במלחמה הארורה והיא המיתה את זכרו. לא! ידעה בו ברגע, הוא לא מת. הוא אצלה...

למחרת ניגשה לחברת הנסיעות והזמינה כרטיס טיסה לארץ.

לחיות את הזכרונות ולהחיות את חלומותיו... לא. הוא לא מת לשווא...