הרהורים
הלילה עדיין לא התנער מקורי השינה שלו. השמים מעוננים. כוכבים הציצו פה ושם מבעד למסך של מרבד עננים אפורים לבנים שעמדו על מקומם ללא ניע. עורבים, להקה שחורה ומאיימת, השמיעו קולות מוזרים דומות לנחירתו של חזיר שחוט. נהם של מכוניות בודדות שהתגלגלו על האספלט השחור עברו ביעף כאילו שד רודפם.
קר מעט בחוץ. פסעתי לאטי על המדרכה ושאפתי לתוך ריאותיי אוויר צלול ונקי מכל פיח. ציפורים בודדות, שזה עתה התעוררו, התחילו לצייץ בקול ענות חלושה. עלה שלכת נשרו ממרום הצמרת ונחתו על האדמה בנחיתה קלה ומרשרשת.
רגלי נעו על האבנים המשתלבות והתמזגו במחשבותיי המפליגות אל תשבץ זיכרונות כמו האבנים המשתלבות, הנאה, עצב וכאב המהולים זה בזה בהרמוניה. שם, במקום בו הבטון והברזל יצרו עיר מנומנמת שבתוכה מתרוצצות דמויות חסרות פרצוף, נעות כמו בסרט המזדחל לאיתו של "סלו- מויישן" מעצבן. במקום הזה חייה לה תופרת קטנה.
דמות שברירית. עור וגידים ועצמות ועניים וידיים וכל החלקים האחרים המרכיבים את דמותה הייחודית ויש לה לב, לב פועם בעוצמה, גדול ורחב כמו חופת השמים המכילה בתוכה את כל העולם ואת שאהבה נפשה המיוסרת. חיטובי גופה העדינים בולטים ביתר שאת על רקע העיר הדהויה והעטופה בדוק צהבהב של אבק ממזרח.
חולצה תואמת סוגרת על שדייה ומבליטה אותן בחוצפה מתגרה בסביבה, כמו אומרת תגר על הסובב אותה. הפטמות מעט מזדקרות ומבליטות שתי נקודות הפורצות מהחולצה במין שובבות נעורים.
החצאית, מהמותן ועד הברכיים, חושפות חיטובי גוף עם קווי מתאר מאורכים והפתח הקטן בצידי החצאית מגלה טפח של ירך נשית שזופה מעט ומזמינה ליטוף. החצאית סגרה על בטן שטוחה. למטה משם יצאו שני עמודי שיש שזופים ומעוצבים להפליא שהסתיימו בזוג נעלי עקב שנשאו בגאון את פסלה המרהיב של התופרת הקטנה מבית שאן.
פניה היו למלאכת מחשבת של היצירה האנושית. קטנות ומתוכן מצטיירות זוג עיניים חומות, נוצצות ותאבות חיים הכובשות אותך מרגע הביטך לתוכן. עור עדין עוטף את הפנים עד הגיען אל שערותיה הקצוצות בתספורת קצרה ומבליטות את פניה. שפתותיה שני פסי שני לוהטות. משורבבות במין שובבות נעורים של נערה במלאו אונה.
רחובותיה של העיר המנומנמת קולטות את צעדיה בקול חרישי הנשמע חזק מהרגיל בגלל השקט מחריש האוזניים. צעדיה מדודים, גווה זקוף, ראש נטוי מעט למעלה, ידיה נעות לצידה באצילות, מבטה נע קדימה וממוקדות בנקודה סמויה. מעט האנשים שחלפו לצדי המדרכה המאובקת, היפנו את מבטם אל הדמות הצועדת כשהם פולשים, ללא צניעות, אל מכמני גופה הנסתרים. המבוגרים הנידו את ראשם כאומרים – "כמה חבל ..." והצעירים שזקפתם עדיין רועמת, אינם מסתירים את קריאת הקרב להסתער על החומה הבצורה ולהבקיעה בקול תרועה.
היא מחייכת בחיוך מסוים כקוראת את מחשבותיהם. זוויות שפתותיה מעט נמתחות ויוצרות קשת מזמינה. היא יודעת את ערכה הנשי. היא מודעת לעוצמה שהיא מקרינה. אין בידי לעשות מאומה, אומרת לעצמה, ויחד עם זה מאוד החמיא לה שהיא עדיין יכולה להסב את מבטם של אחרים.
הנשים המסורבלות והבלתי מטופחות של העיר המעורפלת, משרבבות את לשונן וחורצות משפט של רכילות משום שגופן המתבלה אינו מושך גם לא קורטוב של הצצה קטנה מצד הצעירים ולבטח לא מצד המבוגרים שנפשם נקעה מצורתם הבלויה של נשותיהם.
בהתחלה זה הפריע לה מעט. אחר-כן התרגלה אף להערותיהן הכאלו דואגות לה. נכון, היא עברה את גיל הארבעים וחמש, והיא קראה עליו תיגר. הכניעה אותו וקברה אותו עמוק לגילאי הנעורים שרבות הנשים, בנות השלושים, היו נותנות רבות מחייהן לו יכלו לשחזר את הופעתה של התופרת הקטנה מהעיר המתפשלת בחלומה להיות עיר שתושביה לא יעזבו אותה.
בעלותה במדרגות הבלוק המוזנח היא נבלעת במעברים צרים וקירות דהויים שלצידיהם דלתות נעולות שמידי פעם בפעם עולים מהם קולות בלתי ברורים הנשמעים כמעשה כישוף המתרחש בעולם מסתורי ומפחיד. צועדת חרישי מחשש שמא תעיר את האנשים הסמויים שמעבר לדלתות הנעולות. בקומה השלישית היא שולפת צרור מפתחות, בוחרת ממנו את המפתח המתאים ומחדירה אותו ברכות אל מגרעת המנעול ופותחת את הדלת להיכנס למבצרה. הדלת ננעלת בטריקה האופיינית לדלות כבדות.
שקט. חולצת בעמידה את נעלי העקב וזורקת אותם לכל הרוחות. מתיישבת על הספה הישנה והטובה המקבלת אותה לחיכה באהבה של שנים ביחד ומתוך הרגל ששניהם שזרו את גורלם זה בזה. השקט ממשיך לכבוש את מעמדו הבלתי מעורער בדירה הקטנה.
עכשיו העולם החיצון ממנה והלאה. הוא נשאר בחוץ מאחורי דלת הפלדה ואינו יכול לפלוש למבצרה. היא כאן אדון לעצמה. איש לא יפלוש לפרטיותה ועיניים פולשניות לא יפשיטו אותה מבגדיה. היא ואך ורק היא, תפשיט את עצמה ללא עזרתו של גבר מזדמן.
את בגדיה השילה לאט כאילו מתענגת על ארוחת גורמה. בהתחלה הורידה את החצאית. קיפלה אותה בעדינות והניחה על השידה בחדר השינה. תחתון עדין מעוטר בתחרה נשית בצבע לבן משולב בוורוד כיסה את נשיותה. מתחתיו יצאו זוג ירכיים מלאות ומחוטבות. את כפתורי החולצה פרמה באופן מכני בתנועות קצובות ומדויקות עד הגיעה אל אחרון הכפתורים. זוג שדיים מעוטרות בחזייה פרצו באופן מפתיע אל חלל חדר השינה. השדיים תאמו את מבנה גופה הקטן והעדין. שלמות ההולמת כלים המונחים זה לצד זה ומשלימים זה את זה כמו בציור בצבעי פסטל. את שני ידיה הושיטה לאחור להתיר את החזייה מלפיתתה הנחשקת. במאמץ ומתוך מיומנות התירה את החזייה. שתי פטמות עגולות ומדויקות בגודלן, שעוצבו בידי אמן, נחו על שדיה הזקופות. מתוך דחף זקפה את גווה והשדיים דחפו את הפטמות שאצו קדימה כאילו הן נמצאות במרוץ של אצנים למאה מטר.
כשהיא חצי ערומה צעדה אל המקלחת. להתרענן. להסיר מעצמה את החולין של החוץ. להסיר מגופה את הריחות שדבקו בו ולזכך את נשמתה מהמבטים והרכילות. המים זרמו על גופה וגלשו אל כל אותם המקומות הסמויים מן העין. כפות ידיה ליטפו את עורה הרך כשהיא נעזרת בתמרוקי סבון ריחניים. הידיים החליקו מלמעלה למטה כשהן משתהות על הפטמותיה. יד אחת גלשה בלי משים אל ערוותה וליטפה אותו לאט לאט ונאנחה בהנאה.
הזיכרונות עלו וצפו כמו בועות סבון. כמו הבועות כך הזיכרונות. כמו קצף שככול שאתה מניע אותו הוא מוסיף עוד ועוד בועות ואחר-כן הן מתנפצות וחוזר חלילה. הקציפה את גופה בבועות סבון ריחני ומהלה אותם באירועים שהיו לה עם האיש שכה אהבה.
התמונה הראשונה, העולה מבעד לקצף הזיכרונות, הייתה בהר הגלבוע ומשם נדדה לאורך נתיב מפגשים במדבר. כשהיא נזכרת, נפלטת ממנה אנחה. איתני טבע, שרק אלוהים יודע לעצב באזמלו, היו לתפאורה כאשר התמסרה לו בכל רמח אבריה וכאשר צעקה מרוב הנאה, המצוקים מסביב ענו לה בהד חוזר. אלוהים היה שם, אמרה לעצמה, הוא נתן אישור לאהבתה.
כאשר בועה זו התנפצה, שוב הקציפה בועה חדשה. הארוחה במסעדה ההיא המוקפת פלגי מים מכל עבר. אחר-כן יצאו לטייל בינות השבילים והמים שרחשו מנגינה זורמת. הלילה עטף את שניהם. הכוכבים האירו להם את קן האהבה. ביתן העץ קבל אותם בזרועות פתוחות. רחש הקנה והסוף בלוויי יללה מזדמנת של תן הוסיפו תפאורה למעשה הבריאה ומעשה ידי אדם. היא אהבה אותו שם ללא מעצורים. היא שמעה את נגינת המים הזורמים בתוכה והשילה את בגדיה. היא הצמידה אותו אל גופה הבוער לחמם אותו שלא יתקרר. היא חדרה לתוכו ואבדה בו.
הבועות התנפצו חדשים לבקרים. היא עברה מזיכרון לזיכרון ללא סדר ומתוך ערבוביה. כן, כשהיא בכתה לראשונה. הזילה דמעות ללא קול. דמעות מלוחות שחרצו בפניה חריצים של עוגמת נפש, של צער, אולי גם של חרטה! מי יודע? אמרה לעצמה כשהיא מנסה לשחזר את מהלך העניינים. היא אינה מצליחה לעשות סדר במחשבותיה. הכל מבולגן, משנה בלתי סדורה. איך זה בכלל התחיל? מה אמרתי שגרם לו לפגוע בי?. היא לא מצליחה לתת תשובות לעצמה. הכל התחיל בהנאה בלתי רגילה והסתיים בקול נכאים. הקצף הלך ונמוג עם המים הזורמים. הזמן הזורם על זיכרונותיה מוחק אותם.
כשהיא התחילה ליבש את גופה ולהכינו לקראת מנוחה והשלמה על כך שהוא לא נמצא לידה שמעה קול נקישה. מי יכול להיות? הוא? עכשיו? בשעה כה מוקדמת?. שמה על עצמה חלוק שהבליט את נשיותה. עטפה את שערותיה הרטובות וניגשה לדלת. העינית הסגירה את פעימות ליבה ההולם. הוא היה שם מאחרי הדלת הנעולה.
הוא נכנס. הם היו חבוקים. שפתותיהם נפגשו. שדיה חדרו לגופו והעצימו את חומו. זרועותיו החסונות כבשו את גופה הקטן ונשאו אותו לחדר השינה.
