למצוא את עצמי בשיטוט חסר מטרה זה לא דבר חדש. אני לא יודע אם זאת הנאה או שזה סבל אבל אני רק יודע שזה הפך להתמכרות. מסובב את המפתח ולוחץ על הגז, מיכל דלק מלא, אני יכול לעשות הכול. ללכת לכל מקום, לראות כל אחד שארצה, להשתכר ולהירדם בתוך האוטו, ים של אפשרויות בלתי נלאה שכל אחת מרגיעה יותר מהשניה. כשאני מתרחק מספר רחובות מהבית אני מתחיל להרהר כמו תמיד, למה לעזאזל אני עושה את זה. למה אחרי יום עבודה מתיש של מלצרות אני לא נרדם ובמקום מחפש... משהו שאפילו אני לא יודע מה.
היושב במרומים מיטיב עימי והרדיו מנגן לי בכל דקותיים שיר חדש משנות השישים או השבעים, שעם כמה שאנסה, בחיים לא אזכור, אך אתמכר למשך דקותיים אל כל אחד מהם. מזמזם מילים, תופס חצאי משפטים ומשליך אותם על חיי, פונה ימינה, מסתכל על האנשים שמשוטטים ב4 בלילה ברחובות העיר, הם מעטים. העיר כל כך קטנה ומעציב אותי שאני מכיר כבר כל פיסת שטח סלולה. במשך השבוע הראשון ההעיר הפכה לעיר וירטואלית כמו ממשחק GTA, כאשר סקרתי כל חלק בה. ככה למשל גיליתי, שכל השכונות המפחידות עם השם הרע- ישנות באותה צורה כמו שכונות הוילות המפוארות. אין שום הבדל, השקט הוא אותו שקט ורק העיקצוץ הראשוני בכניסה לשכונה גורם לך להרגיש מעט שונה.
אני יוצא מהעיר ועולה על כביש החוף, שוב ללא מטרה. עייפות מזדחלת במעלה גבי אל הצוואר ומשם אל העיניים אבל עוד לא מצאתי מנוחה. אני עולה במחלף הקרוב ופונה בחזרה הביתה, נשארה דרך ארוכה שחייבת לספק לי את המרגוע. אבל היא לא, אני נוסע ולא מצליח להניח לכל המחשבות, הרדיפה אחרי התשובה ללמה אני לא נרדם ולמה לעזאזל אני צריך לטלטל את הנפש שלי בנסיעה ארוכה כמו תינוק שמטלטלים בעגלה, כדי שהיא תירדם. אני חוצה את העיר בזחילה שהייתה מזכה אותי ללא ספק במאות צפצופים כמה שעות קדימה או אחורה, אבל עכשיו הכביש ריק אז אני מרשה לעצמי. אני מגיע לרמזור אדום וחושב לעצמי שהוא מרגיש כה מיותר בשעה כזאת, אבל בכל זאת עוצר. אני מסתכל על המיכל ומגלה שאו שהמחוג משקר או שנהגתי הרבה יותר משחשבתי כי המיכל חצי ריק. מה שמשעשע שאני תמיד יכול להציג את זה כמיכל חצי מלא. אני בכל זאת מתכוונן לתחנת הדלק. זה מצחיק, גם כשאין לך מושג לאן אתה נוסע, אתה מציב לעצמך מטרות קצרות טווח וזה גורם לך להרגיש הרבה יותר בשליטה. אני מגיע לתחנת הדלק האהובה עליי, זאת שבה אף פעם לא תראה חוץ מהמוכר בחנות, אף אדם שכבר ראית. פרצופים רבים שרואים אותך באמצע הלילה זה בסדר, אבל פרצוף קבוע זה יותר מידי.
תוך כדי העצירה אני מחליט שהלילה, ממילא ההורים שלי בחו"ל, לאף אחד לא יחסר אם לא אשן בבית. אני לא יוצא מהאוטו ובמקום זה מחפש עוד כסף שמסתתר בין ריפודי העור או מתחת לשטיחים. חייב להיות פה קצת כסף כדי שאוכל לקנות איזה בקבוק. אני לא עושה את זה לעיתים קרובות, אבל מי מאיתנו לא חשב פעם על לקחת בקבוק בירה או וודקה ולהיזרק על חוף הים עד הבוקר, זאת תמצית של הסטלבט ובסרטים הוליוודים זה תמיד עובד חלק. אף פעם לא קר, אין משטרה, אין אנשים שמפריעים, אין עצב ובקולנוע, החול אף פעם לא מגרד. אבל אני חושב שבכל זאת זה משהו שחייבים לנסות. פותח את הדלת ומתכופף לחפש עוד כמה שקלים שמתחבאים בין הכיסאות כשרעש מפתיע גורם לי להיבהל, להרים את הראש, לדפוק אותו במשקוף הדלת של המכונית ולקלל בשקט. כמה שניות אחרי שאני ממקד את הראיה אני מחפש בעיניי את הרעש המפתיע ולא מוצא כלום, אני מסתובב לצד השני של התחנה ורואה גבר זקן עם כובע קסקט. יש לו זקן מרושל ובגדים מלוכלכים ועל כיסא גלגלים חורק הוא סוחב דלי. הוא מפשפש בדלי שנמצא לידו על הרצפה, לוקחות לי כמה שניות להבין שזה הפח, ולאחר כמה שניות מוציא בקבוק זכוכית. הוא מנקה אותו מעט מהלכלוך ומביט בתווית כל-כך מקרוב שדיי ברור שאילו היה מצבו נורמלי היה רוכש משקפיים.
הוא נאנח ומניח את הבקבוק בצד, שולח את ידיו שוב לפישפוש ארוך בפח הזבל והפעם שולף בקבוק פלסטיק. הסיפור הזה נמשך בערך רבע שעה, כשלאחריו הוא צלע לאיטו אל פח אחר. נהדר, עוד משהו שיישב לי על הלב לגבי למה החיים האלה לא הוגנים. אני מתכופף בחזרה כדי לאסוף את המטבעות האובדים שסופסוף נמצאו כשהולמת בי האנוכיות וכשאני מביט במראת המכונית אני רואה שהפרצוף שלי נראה בערך כמו מפלצת. אני מנער את הדמות מפניי ומסתובב לחפש את הזקן, איכשהו, בחמש הדקות שבהן חיפשתי את המטבעות הוא נעלם מהתחנה. שוכח את הדלק ואת האלכוהול שאמור לגרום לי לשכוח את שאר הדברים, אני מתניע ונוסע לתחנה הקרובה, דקה משם. אף פעם לא הבנתי מה הרעיון בשתי תחנות כל-כך קרובות אחת לשניה אבל עכשיו בירכתי את הרעיון, לפחות הוא לא נאלץ ללכת יותר מידי בין תחנה לתחנה. ואז התמימות הכתה בי, היא עדינה יותר מהאנוכיות אך כשהתנפצה הבנתי שאלה שתי התחנות היחידות ברדיוס של עשר קילומטר ולאחר שהוא יסיים פה מחכה לו צעדה ארוכה. אני מביט בשבעים השקלים שגירדתי בקושי, מוסיף אותם למאה שבהם הייתי אמור לתדלק ומכווץ סביבם את ידי. אני מחנה ליד התחנה השניה ויוצא לחפש אותו. הוא עובר באיטיות מפח לפח, מוציא בקבוק, מנקה מעט, מקרב אליו, פעולה מכנית שגורמת ללב שלי להצטער שיש לי עיניים. אני עומד כעשרים מטר ממנו ונאלם דום. אני אמור לצעוד ישר אליו ולהגיש לו את הכסף? זה נראה לי מעליב. לא משנה באיזה מצב אתה נמצא, לראות מישהו צעיר ממך בעשרות שנים מסתכל עליך ברחמים, בחיים לא יכול להרגיש טוב. אז אני ניגש אל פח רחוק ממנו וזורק את המטבעות לשם, חוזר למכונית ונוסע. אני מגיע הביתה, נכנס בשקט למיטה ומנסה לחשוב. אני בקושי מצליח, קולט שפתאום, מרגיש שאני יכול להירדם.
כועס על האנוכיות שבי שגורמת לי להרגיש טוב מזה שבסך הכול שיפרתי לאותו זקן כמה ימים בחיים ארוכים של סבל. אני מנסה להיות כנה עם עצמי, מנתח את הלב המדמם מטאפורית ושולף משם את הכאב בלאבד את סבתא. אני לא באמת יכול להגיד שזאת הסיבה אבל אני בטוח שזה קשור לזה. אני נכנס לאולם קולנוע שבתוך הלב ומריץ את כל הסרטים שבהם אני זוכר את תווי פניה, ראיתי אותה מחיכת, ראיתי אותה עצובה, ראיתי אותה כעוסה ואפילו לא מזמן ראיתי אותה שוכחת לדבר, אך מעולם לא ראיתי את אותם תווי פנים עצובים כמו של הזקן עם כובע הקסקט. אני חובש את הלב הפצוע בחבישה ישנה, כואבת, מעט שורפת ובעיקר עצובה. חבישה שאומרת שלפחות היא חיה חיים יפים. שלפחות היא לא זכתה מעולם לחמלה מילד זר שמשוטט ברחובות בחיפוש אחר כאב לב נורא יותר משלו.
