ישנם את הלילות האלו שבהן מחשבה תוקפת אותך באכזריות, פורצת מבעד לכול המחשבות, ומסתערת באומץ לב ספרותי לעבר התודעה הבלתי נמענת עם חנית מחודדת מידי אשר דוקרת את חייך כיקיצה לא טבעית אך מבורכת. מחשבה החודרת מבעד לאדישות המחזורית והערפל התמידי, מחשבה כול כך מדויקת שאם התמזל מזלך ואתה יכול לפשט אותה למילים והבהרות אנושיות, אתה אף מוכן להתעורר למענה, ולכתוב אותה על דף אלקטרוני בעזרת סיוע הומניטארי של מקלדת נובעת.
כמובן שלעולם אינך מתעורר מיד. תחילה אתה שוקל את המחשבה ההיסטורית או ההיסטרית בעזרת מחשבות אחרות, מחשבות המאזניים, הבודקות האם היא באמת ראויה לייחס מלטף שכזה. מחשבות חמורות סבר השואלות האם היא זכאית להפרעת מנוחת חלומות, האם כדאי להמתין עד שתתבשל תחת נחירות חמות עד אור הבוקר, אך כשמחשבה כזו מפציעה כול עניין השקילות הינו סתם מבצע הסחת דעת אידיוטי אשר מוריד לך עוד שעתיים מהחופש הלילי. הרי אתה יודע בוודאות כי לא תזכור את המחשבה בטריות שכזו גם מבעד לקורי השינה העיקשים של הבוקר, לעיתים הן אפילו נעלמות, מוטלת בלא ידיעתנו האנושית, חסרות ערך ומובטלות, בכיור הלבן לאחר שטיפת הפניים הקבועה.
בכל מקרה המחשבה החלוצית החליפה את עורה מהר מאוד והפכה לתובנה משמעותית, כלומר במילים של החיים האמיתיים גיליתי משהו על עצמי. גיליתי בחוסר רצון גלוי כי מבחינת התנהגות חברתית או שמחת חיים מודרנית אם תרצו, קיימים אצלי שני מצבי קיצון, פתיחות חסרת מעצורים וסירחון מטונף מביטחון עצמי, או נעילה אבסולוטית, ריק חסר חלון, ללא דרך גישה והוראות הכוונה. מצב הרוח שלי הוא מן שער אוטומטי אשר לא עובר את התהליך עצמו, אין מצב ביניים, אין איזור ביטחון אפור או שפיות מתונה. אני סגור או פתוח, מציג על המסך הקטן אופוריה ראוותנית או דפרסיה מחוררת, חווה בקולטני נשמתי פופ חסר משמעות או בלוז עבדתי.
הדבר המשעשע או המפחיד ביותר, תלוי איזה משקפיים מתעוררת לתחייה, הוא שאין לי מושג מי שולט במתג, או אם בכלל קיים מתג כלשהו, ייתכן כי המוח שלי נמצא במצב שיוט, נוסע בכביש ללא מוצא, במהירות מסוימת, נהנה מהנוף, שותה איזה משקפה מעורר, לובש משקפי שמש אופנתיות, ולפתע מחליט לפנות שמאלה ללא סיבה הנשמעת לאוזן, המשקה נשפך, המשקפיים מתרסקות ליד דוושת הברקס, איזה פרח בר בלתי מוגן נדרס בתאונת פגע וברח, והמוח יוצא לדרך חדשה, עוד כביש ללא מוצא.
לפתע שאלות מסוכנות החלו לעלות דרך קנה הנשימה, פיצול אישיות? הגזמה לילית? תסביך אשר יקרה על שמי? האם רק אני ככה או שכול העולם קיצוני אך עדיין אינו יודע זאת כיוון שלא פרסמו לו את זה בפייסבוק.
למה באמצע לילה חסר משמעות, ביום חול חילוני לגמרי, פתאום אני מקבל אהרה, נדלקת נורה מטופשת, מחשבה קיצונית מודיעה לי שאני קיצוני בקיצוניות.
המסקנה הקיצונית שהגעתי אליה, הכתה אותי בפשטותה ובטיפשותה. כולנו קיצוניים בשלב זה או אחר, קיצוניים יחסית למה שאנחנו יכולים להכיל, כך שיש קיצונים בכול הרמות, הדרגות והצבעים. אך הנקודה היא שהתובנה הקיצונית אשר העירה אותי בחוסר נימוס התעלמה ממצבי הביניים משום שפשוט לא זכרה אותם. מצבי ביניים לא נצרבו בזיכרון האישי, לא נפתחה למענה אלבום תמונות, הם משעממים, חסרי ברק, הם מה שעוזרים לנו לישון, יתרה מכך בגללם אנחנו אוהבים כול כך לישון. מצבי הביניים הם מי שאנחנו, ולכן אנחנו בורחים מהם, משליכים אותם מחוץ לחלון הזיכרון, הרי בסופו של דבר כל החיים אנחנו מתונים, השטף היומיומי הוא בקצב קבוע, ורק ברגעם בודדים וייחודיים אנחנו קיצוניים. אך הרגעים הללו מקבלים מקום של כבוד בזיכרון ובתחושה האנושית, הם מרכז הבמה, התאורה מכוונת אך ורק אליהם, כיוון שהם יוצאי דופן. כול כך יוצאי דופן שאנחנו הופכים אותם לרגילים, רק כדי להרגיש יוצאי דופן, להרגיש את החיים טיפה יותר, לעשות מהחיים שלנו יותר ממה שהם באמת. כי האמת היא עצובה, משעממת, מתונה, בנאלית עד דמעות, וממש לא קיצונית. החיים הם מצב ביניים מתמשך עם מעט מידי נקודות קיצון.
לפתע תובנה נוספת קיפצה לי למסך מבלי שאבקש כלל, בלי קשר כלל למה שחפרתי בו ארכיאולוגית, אנחנו מדברים לעצמנו בלילה, רק צריך לפעמים להתעורר ולשמוע את מה שיש לנו להגיד.
