ערב ירושלמי
בדרכה חזרה מביתה של קאדן החליטה רבקה לגשת אל אביה יוסף בנגריה שברחוב יהודית, מרחק רחובות מספר משוק מחנה יהודה, ושכונת מקור ברוך. בדרכה עברה את המכולת של שלום, שבפתחה עמדו מתקני מתכת , מעמדים לצנצנות המונחות באלכסון, ובהם שלל סוכריות צבעוניות, ממתינות לבואם של הילדים שיקנו סוכרייה באגורה. פחים גדולים של חמוצים אף הם פארו את כניסת המכולת, ושלום עצמו בסינור לבן מוכתם בחזית בטנו העגלגלה וידיו שלובות אל גבו, מביט בעוברים ושבים.
יצחק הגבאי של בית הכנסת הבוכרי קרא לעוברים להיכנס לתפילת מנחה, ולהשלים מנין.
הרחוב השתבח בכמה וכמה בתי כנסת של עדות שונות, בוכרים, ספרדים, חלאבים, וקריאת הגבאי למתפללים למניין מלאה את הרחוב באותה עת. בית הכנסת "תפארת ישראל" היה בסמטת הרחוב והיה לו קהל מתפללים קבוע, ושם אף נהג עזרא להגיע לתפילה בימי שישי ושבת, כמצוות אימו כדי לכבד את זכר אביו אשר אותו לא הכיר, אך נקרא על שמו , בכור עזרא, ואת קיברו טרם פקד באיזמיר שבתורכיה, מחשש לחוקי התורכים שיגייסו אותו לצבא התורכי כילד שנולד בארצם .
משהתקרבה לנגריה של אביה, רוח קרה חדרה אל בינות לצעיפה העוטף את צווארה, מעברה השני של הסמטה שחקה הרוח בשדה הפתוח שלמול חצר המשטרה, והבתים לא היוו מכשול בדרכה, ואנשים שהילכו בסמטה הרכינו גופם מעט, כאילו מסתתרים מחידודי הקור הטופח ללחייהם.
דלת כניסת הנגריה היתה מוגפת למחצה, ובפנים היה יוסף, איש גבה קומה, אבנט כרוך למותניו, סוודר אפור ועליו שבבי עץ מסולסלים שדבקו תוך כדי עבודתו. לראשו כובע קסקט מרופט, לאוזנו עפרון, והוא טורח במקצוע ומשייף. משהבחין ברבקה התיישר, אורו פניו והוא ניגש אליה זרועו חובקת את כתפיה.
מה שלומך ,אבא? שאלה. "עכשיו בקרתי אצל קאדן, ושתיתי אצלה כוס תה".
כמה אני שמח לבואך, ביתי." "כבר חיכיתי לסיומו של יום העבודה בכדי שאוכל להגיע מוקדם ולאכול את ארוחת הערב ביחד, עכשיו שיש לנו כמה ימים שאת אתנו בירושלים , בבית".
"ספרי,רבקה, את מרוצה מלימודיך?"
"אמא אינה מפסיקה להתגעגע אליך וכל יום מקווה שאת עושה חיל ושיש משמעות לעזיבתך את הבית ולימודייך בתל אביב".
רבקה ספרה לאביה שעוד מעט תסיים את לימודיה, ואז היא מקווה להשתלב בעבודת אחות רחמנייה, באחד מבתי החולים בירושלים. אז תוכל להיות קרובה אליהם וכמובן לעזרא שאותו היא אוהבת כל כך.
תוך כדי דבריה, החל יוסף לסגור את הנגרייה, לבש את מעילו המרופט, לקח את סל רשת הפלסטיק, ובו קופסת האוכל ששלחה לו אשתו במהלך היום עם ויקטוריה ביתם הקטנה, כשהיא עטופה "פישקיר" מפית בד רקומה הקשורה בקצותיה בהצלבה ועוטפת את הקופסא ואת פת הלחם שאפתה, חמה מן התנור.
הם יצאו יחדיו שלובי זרוע, תוך כדי הליכה אל הבית שברחוב אלפנדרי, שם ידע כי סלחה אשתו, המתינה לבואו וארוחת הערב הצנועה ממתינה להם. אנשים בסמטאות הרחובות מהרו לבתיהם, ראשיהם רכונים מעט מפאת הרוח, אוחזים בשולי מעילם מכורבלים. ערב התחיל לרדת. פנסי הרחוב נדלקו,ירושלים של לילה.
©
