"סיפורים מן החיים - פעמיים יותר מדי"

חורף 1974.

החדר חשוך, צללים עמומים מחוץ לחלון, קולות נשימה עולים מסביב. עיניים בוהות בחשיכה, מתעייפות, נעצמות.

צלצולי הטלפון קורעים את השקט וחובטים באוזני. פקחתי את עיני והרמתי את ראשי מן הכר מבוהלת, מיהרתי להתרומם ולהרים את האפרכסת מכּנָה בטרם יגיע הצלצול השני יכה ארוכות בתוך הדממה ויחדור כל תרדמה, יעיר את כל הבית ואת זעמו של אבא.

"הלו?!" לחשתי לתוך הפיה מחזיקה את האפרכסת בחוזקה,

מתוך האפרכסת בקע קולו של חזי וצלילי התנשמות והתרגשות עזים בקולו, "אילנה,  רָגש קולו ועלה לתוך אוזני מתפשט, זכינו, זכינו!".

לרגע אחד ארוך שתקתי, מנסה להבין: 'זכינו?, במה זכינו, למה הוא מתכוון?' שאלתי את עצמי

ורגע אחד אחרי כבר צפו הזכרון וההבנה ואִתַם עלו בבת-אחת רגשות שמעולם לא חוויתי קודם לכן. לבי התחיל הולם בכח.

"באמת?", שאלתי מבלי לצפות לתשובה ופרצתי בצחוק קצר ובלתי רצוני שהביא בעקבותיו תגובות נוספות בגופי

"תבואי לפה ותראי, אנחנו חוגגים, תבואי לפה", אמר

"מה, עכשיו?! עוד מעט אחת בלילה, השתגעת?", ידי הפנויה הרימה את שובלה של השמיכה שנחה על בטני מעיפה אותה בקשת אוירית לכיוון הקיר הצמוד למיטה.

ההתרגשות אטמה את אוזני, כנראה, כי לא שמעתי את צעדיו של אבי. חיוכי קפא על פני כשלפתע פתאום כיסתה דמותו את הרווחים בין צדי המשקוף וגרמה לי לקפוא בחשש בעת שהמילים מהעבר השני של הקו הופכות לבליל לא מובן.

"מה זה פה, מה קרה, עם מי את מדברת בשעה כזאת מאוחרת בטלפון?", צלילי קולו היו מחוספסים. ידיו התרוממו והוא השעין את כפותיו הגדולות על חלקם העליון של המשקופים.

"רגע חזי, אמרתי בלחש וכיסיתי בכף ידי את האפרכסת, אני מצטערת אבא, אבל חזי אח של איציק התקשר להודיע לי שזכינו בלוטו, בפרס הגדול! הוא רוצה שאבוא אליהם עכשיו, אני רוצה לנסוע לשם אבא, טוב? בבקשה!",

"עכשיו, בשעה כזאת, השתגעת? מה כל כך בוער, אם זכיתם הפרס יחכה עד הבוקר, הוא לא יברח לשום מקום",

"בבקשה אבא, אני רוצה ללכת לשם, לראות את הטופס עם המספרים מסומנים, לקפוץ משמחה, לחגוג עם כולם שם"

"איך תגיעי לשם? בשעה כזאת מאוחרת אין אוטובוסים ואני לא לוקח אותך לשם",

"אזמין מונית, אבא, יש לי כסף, בבקשה, אני מתחננת, אני כבר "ילדה" גדולה",

"טוב, תחזרי מהר", צלליתו ניתקה מן הדלת.

"אני כבר באה", אמרתי לתוך האפרכסת מחזירה אותה למקומה ומיד הרמתי שוב והצמדתי אותה לאוזני כשצליל ארוך משתחרר לתוכה. פתחתי את ספר הטלפונים העבה ועלעלתי באות מם עד שהגעתי למחוז חפצי.

במהירות אספתי את מגפי הפלטפורמה החומות שלי, עשרים סנטימטרים טבין וטקילין, מרימה רגל אחת באויר ומשחילה את המגף על רגלי העטופה במכנסי הפיג'מה מפלנל בהיר ועליו דמויות צבעוניות. רכסתי את שני המגפיים וקפצתי על רגלֲי עוטה על גופי מעיל צמר, אוספת מטריה, על כל מקרה, ומפתח, ופניתי אל דלת הכניסה.

המונית כבר היתה שם ממתינה, שמעתי את המנוע מטרטר בכל הרחוב השוקט, בעודי מקפצת במדרגות את הקומות האחרונות.

נכנסתי למונית ואמרתי: "שלום" עליז לנהג מקריח בשנות השבעים שלו, שהפנה את ראשו אלי וחייך: "שלום שלום, אמר, לאן צריכה הגברת הצעירה?",

"לשדרות קרן קיימת 48, אמרתי וההתרגשות מבעבעת בתוכי, זה יוצא ממש קרוב לפינת דיזנגוף".

הנהג הושיט את ידו אל עבר המונה, הפעיל אותו ופתח בנסיעה.

שוב הפנה את ראשו לעברי ועיניו טיילו על מכנסי הפיג'מה שלי שהציצו מתחת למעיל.

"לאן בחורה צעירה שכמוך ממהרת בשעה כזאת מאוחרת ועוד עם מכנסי פיג'מה?" שאל בחיוך עדין,

"לבית של החבר שלי, כל המשפחה שלו מחכה לי. רק הוא, התנשמתי עמוקות באכזבת מה, נמצא הרחק אי-שם בסיני".

"אז מה יש לך לעשות בבית שלהם בשעה כזאת אם הוא לא שם?", שאל הנהג,

שוב התנשמתי, חשבתי לרגע ואז אמרתי: "אני אגלה לך, זה סוד, אבל אני בטוחה שזה בסדר לספר לך. אני כל כך מתרגשת, אח של חבר שלי ואני מילאנו לפני כמה ימים טופס של לוטו בשותף. לפני פחות מחצי שעה הוא בדק את המספרים וגילה שניחשנו את כל המספרים, כולם! אתה מבין, זכינו בפרס הגדול! אתה יודע מה זה?! אוף, אני כל כך שמחה ומאושרת, חלמתי על זה כבר מזמן, הוא לא יכול היה להתאפק והתקשר אלי למרות השעה הנורא מאוחרת. בהתחלה אבא שלי לא הרשה לי אבל אחר כך הוא הסכים שאני אבוא".

הנהג הפנה את ראשו לעברי, נעץ קצרות את עיניו בעיני במבע רציני ואמר: "מיידלע, תשמעי אותי טוב טוב כי מה שאני אומר לך חשוב מאד בשבילך – תשמרי את הסיפור הזה בסוד. אל תספרי לאף אחד, אני אומר לך, את לא יודעת כמה עורבים יש שם בחוץ ממתינים רק להזדמנות שלהם לחטוף מהזהב. כדאי לך לשמוע מה שאני אומר לך כי רק את תרויחי מזה.

נענעתי בראשי: "כן, כן, תודה רבה לך, אני מבינה למה אתה מתכוון".

"הנה, שדרות קרן קיימת פינת דיזנגוף. איפה את רוצה לרדת?

"בבית השלישי", אמרתי וידי התרוממה מורה מזרחה, אצבעי נשלחת קדימה לעומת הבנין. המונית החליקה את המטרים האחרונים והנהג החביב הקפיא את המונה.

"מה מגיע לך?"

"בדיוק 4 לירות" ענה והושיט את ידו לקבל את השטרות.

לאורך השביל המרוצף המוביל מן הרחוב לתוך הבנין שבו והציפו אותי רגשות מחישים את צעדי. נכנסתי לפתח הבנין ושלחתי את ידי אל הקיר ממששת אחר הלחצן בחדר המדרגות הישן. חדר המדרגות הוצף אור בהיר ומסנוור. עליתי את שלוש המדרגות ולחצתי על הפעמון הצרוד. מישהו קרא מתוך הדירה: "פ ת ו ח ! ". לחצתי על ידית הדלת ודחפתי אותה פנימה חוצה את ההול הארוך אל עבר הסלון המואר. קולות הלמות לבי טיפסו והגיעו אל אוזני. ככל שהתקרבתי אל פתח החדר הבנתי כי דממה מוזרה שוררת בבית למרות האור והקול המזמין, התחלתי לתהות תוך שאני מתקדמת לעבר הפתח מחוסר הדלת ועדיין היה חיוכי מתארך על פני.

הם ישבו על הספות המקיפות את השולחן במרכז ועל פניהם מרוחים ציפיה וחיוכים ענקיים שהתפרצו לצחוק חסר שליטה המכווץ את הגוף ומעוות את הפנים בָשניה שהתייצבתי אל מול עיניהם, וההתרגשות שאפפה את כול כולי התהפכה לתהיה ובהיה.

קיץ 1994.

יצאתי משטח המטבח נושאת צלוחיות עמוסות במיני פיצוחים אל השולחן בסלון. מראהו של החדר רחב הידיים מבהיק בנקיונו הסב לי נחת. על ספות העור השחורות ישבו איציק ואֶחיו חזי וקובי. נשותיהן, תיקי ונעמה ישבו על ספת המיני מפטפטות וצוחקות. הגברים  שוחחו ביניהם צופים לסירוגין בטלויזיה הדולקת, מושיטים ידיהם אל הצלחות העמוסות כל טוב, עוגת הבית, קערית גדושת פירות שקליפתן מבהיקה מטריות.

קובי הסתכל בי ושאל: "מילאת לוטו?  בטח מילאת" ענה לעצמו וחייך.

"בטח, השבתי בחיוך, הנה הטופס, הצבעתי על השולחן הפינתי בין שתי הספות, אני מחכה כבר לתוצאות".

עמדתי ליד השיש והמתנתי שהמים ירתחו. הקומקום פלט בבת-אחת מכרסו ענן של אדים לבנבנים והשתתק. אחזתי בידית ומזגתי מים רותחים לכוסות השקופות. באחדות המתינו ערימות של קפה וסוכר בתחתיתן להמס ובאחרות שקיות תה ועלי נענע צובעות מיד את המים.

חזרתי אל הסלון נושאת את המגש עם הכוסות המהבילות.

הגברים התבוננו בי, קובי הציץ בשעונו ואמר: "בטח יש כבר תוצאות, אני אתקשר ללוטו לבדוק, בסדר?",

"בסדר גמור. תבדוק מה קורה".

הוא הרים את הטלפון האלחוטי ואמר: "תביאי עט ותרשמי את התוצאות שאני אקריא לך על גבי הטופס, או.קיי?".

"טוב".

אחרי שהות כלשהי ולחיצה על לחצני הטלפון הוא אמר: "תרשמי אילנה, והתחיל חוזר על התוצאות,

הנחתי את העט על השולחן והסתכלתי על המספרים שרשמתי ועל הטור המאונך הראשון מתוך קובי והטור הראשון היו זהים, קול קצר וצרוד יצא ונתקע בתוך גרוני, אחזתי את הטופס הורדרד בחוזקה והתחלתי מהלכת למולם כמו אסיר בסוגר הלוך ושוב הלוך ושוב.

"מה קרה, אילנה?" שאל חזי,

"אמרתי להם לא לעשות את זה" ענה בחיוך מתנצל, את לא מכירה אותם, מכל דבר הם עושים צחוק, וגם את, את לא לומדת אף פעם, נכון?"

כל הזכויות על כתיבת הסיפור והטמטום (או הנאיביות, או האמונה, או הכוונה) שייכות לי בלבד.