המוות השחור סיפור על פי משפט פתיחה
הייתי בן שתים עשרה בסך הכל, כשפגשתי את המוות, הוא היה עטוף שחורים, נפול פנים ועדיין לא הבנתי את משמעותו. מהלך הייתי ,בדרכי לבית מלמדי, כשמחברתי כרוכה ברצועת בד מרוקמת, שרקמה לי אימי. כמידי בוקר, ציידה אותי אימי היקרה, בפת מרוחה בשומן אווז וממותקת בריבת תותי בר, מעשה ידיה. בהניחה את הפת בתוך קופסת קליפת עץ מצויירת, הוסיפה לתוכה מעט דבלים יבשות. נשקה לי על לחיי לשלום. תמיד היה לה עוד דבר מה לומר לי, אחרי שכבר ניפרדנו. אם לא לומר, אז לפחות לסדר את צווארון הבגד או לסרק תלתל שסר ממשמעתו.אהבתי את מגעה החם. לא חשתי כעס או מבוכה, כאחיי ואחיותיי, שתמיד היה להם מה לומר על מנהגה זה.
כשיצאתי משער החצר, פניתי במורד השביל אל הדרך הרחבה והמרוצפת, שמוליכה לגדות הנהר. משם עוד מרחק הליכה של כזמן שתיית כוס תה, עד להגעתי לבית המלמד. לעיתים פגשתי את חברי, שאף הוא היה בדרך, ולעיתים צעדתי לבדי. בנהר שייטו סירות לכאן ולכאן. תמיד ניפנפתי בידי ותמיד השיבו לי בניפנוף ואף בברכה.
שלוות בוקר, הייתה עדיין נסוכה על פני הנהר.ערפל קל, עלה מהמים, עד שלפעמים לא יכולתי להבחין בגדה שמנגד. שם, בגדה שמנגד, התגוררו רוב התלמידים של המלמד. הם הגיעו עד לבית התחנה ומשם שטו, ברפסודה, המובילה בין שתי הגדות. ממקומי, ליד שורת עצי האלון,יכולתי להבחין ממרחק בבית הסירות שמשם יצאה הרפסודה לעבר תחנתה. נידמה היה לי , שהרפסודה נימצאת כעת , בצד הנהר הקרוב לבית המלמד. יתכן ואחרתי? בדרך כלל, בשעה שצעדתי מחורשת האלונים, הרפסודה הייתה בתחנתה,בעבר השני של הנהר.
רוח בוקר קלה, איוושה בין צמרות האלונים. עצרתי במקומי כדי להיטיב לראות. בהמשך הדרך צמחו מתוך הנהר קני סוף צפופים, שיפריעו לי להביט אל הגדה שמנגד. איוושת הרוח בקנים רישרשה והחרידה ממקומה , להקת ברווזי מים שעלו מן הנהר לקול טפיחת כנפיהם. יכולתי לראות, מבעד לאד את בתי הכפר שמעבר לנהר.הכפר, הבנוי לרגלי ההר הכביר , המתנשא גבוה גבוה , בבוהק סלעי הגרניט החומים ובכיפתו הלבנה ככיפת המלמד. ההרים התנשאו למלוא העין מצפון לדרום כקיר עצום של סלע שהלך והתגמד, עד שאבד אי שם בתוך הערפל.
קרני שמש ראשונות, החלו נוגעות בקרקע, הרחק במערב. הן התקדמו ככל שעלתה מאחורי ההרים, מבלי שתתגלה , עד שיצאה מתוך מולדתה.בשעה זו של בוקר, המעבורת כבר הייתה צריכה, כדרכה בכל יום, לחצות את הזרם המתון של הנהר.לשוט עם נוסעיה ומטענם, לעבר גישרון העץ שבצד זה של הנהר.
במטושטש , הצלחתי להבחין, בגוש האנשים שברציף , ממתין ליד בית הסירות, אך לא על המעבורת עצמה. בכל יום משעלו למעבורת בשעת בוקר זו, זירזו את המשיט בדיברי בידוח שיגביר קיצבו. להספיק את עינייני יומם. היום, ניראה שדבר מה , עוצר מבעדם לעלות לרפסודה.
סילסולי העשן, מארובות הבתים שמעבר לנהר, התלכסנו בכיוון הרוח הקלה הנושבת. כל אחד מעמודיהעשן, עלה מביתו וארובתו, להתלכד לכדי עננת עשן.נושאת עימה לכיווני, ריח עצי הסקה מעורב בריח הלחם הטרי הנאפה. מעשה של יום יום, בכל בית בכפר בידי נשות הכפר. ריח העשן והמאפה, היו הריחות שלתוכם נולדתי. הם מלווים את כל בוקריי מאז ינקותי.
צליל פרסות סוס, נוקשות על הדרך, החזירני לנעשה בצד זה של הנהר. מהכיוון שאליו הייתי פוסע, עלתה דמות רכובה על סוס כהה וכבד. הרוכב, עטוף באדרת שיער שחורה המשתפלת על גב הבהמה. נקישות פרסות הסוס הידהדו בהקישן על אבני הדרך. טוק טק, טוק טק, טוק טק, בקצב אחיד. עדיין לא יכולתי להבחין בפני הרוכב. ברדס האדרת, האפיל את פניו השקועות עמוק. טוק טק, טוק טק, טוק טק,,המשיכו הפרסות לדבר בשפתן. ניצמדתי לגזע העץ, מנסה להסתתר ולהיבלע מאחוריו. ענן שכיסה לפתע את אור השמש, החשיך את האור שכבר חישב להשתלט על המרחבים שמעבר לנהר ולהר. הדמות על הסוס, הלכה וגדלה, לקצב פרסות הסוס, טוק טק , טוק טק. עדיין לא היה אפשר להבחין בפני הרוכב.
בחלפו על פני , כשאני מסתתר , עלתה צחנת הסוס ורוכבו באפי. ריח כריח הדומן והבוץ השקוע בביצות. זנב הסוס התנפנף לקצב הרכיבה והצליף באוויר, שיט שוט, שיט שוט. מבטי עקב אחר הסוס המתנדנד ובזנבו המשוטט, עד היעלמם מעבר לעיקול הדרך.
החשתי צעדיי, בריצה, לעבר בית המלמד. דיממת מוות עטפה את חצר המבנה. לא צליל ולא קול מתוך החדר שבו לימדנו המלמד. סוסו של המלמד, ליחך חציר מתוך ערמה שבפתח אורוותו. קילשון חציר זר, היה מוטל ליד הערמה על השביל.
גווית המלמד, נפולה על פניה ומעוותת ביסורי מותה, שכבה על הריצפה. ממש מתחת ללוח , בו שירטט המלמד את דבריו. היה זה המת הראשון שראיתי, מתוך מותם של מרבית תושבי הכפר, במגפה השחורה.את זה עדיין לא ידעתי אז, בעומדי ניפחד ליד גופת המלמד.
לפתע זה היכה בי כברק. היה זה המוות. לא היה לי ספק. ראיתי אותו רוכב. את המוות. ראיתי אותו בשחוריו הכבדים. בדימיוני הנערי, ראיתי את פניו האפלות , בעומק הברדס. ראיתי את עיניו, הרעות, השחורות. הרחתי את צחנתו המבחילה, הנישאת מסוסו ומאדרתו. הקילשון. הוא שכח את הקילשון. פרצתי מן החדר לעבר האורוה. הקילשון היה מוטל על השביל. המוות שכח את קילשונו!
אחזתי בקילשון והשלכתיו לתוך באר המים שבחצר. חשתי כאילו ניצחתי את המוות. ללא קילשון, לא יוכל המוות להמשיך במלאכתו הבזוייה. אז , עדיין לא ידעתי, כמה אני טועה.
הזכויות שמורות לחיים שוקרון
