סבתא מספרת - במעברה

בס"ד                                                                                         27.11.05                         

                     אמא מספרת - במברה

הגשם ניתך בחוזקה על גינת הירק שלי. השתילים שזקפו קומתם זה מכבר כרעו תחת המטר הכבד. שלוליות נקוו בכל פינה בחצר, הכביסה שהיתה תלויה על החבל התפזרה לכל עבר.

וי וי צעקתי ומיהרתי להיכנס לתוך הבית, מקום המבטחים שלי.

הגפתי את התריסים והתישבתי מול הטלויזיה.

בחדשות של השעה שמונה הראו תמונות של שכונה בתל אביב שהפכה  לאגם.

הבתים הוצפו במי הגשם והתושבים נזקקו לאנשי ההצלה  שחילצו אותם בסירות. המראות  היו קשים. חלק מהתושבים ניסו לקחת בידיהם מעט  מהמטלטלין  אולי יצליחו להציל משהו מתוך הבית. עצב ודאגה רבה ניכרה בפניהם.

מי יחזיר להם את מה שנהרס? בודאי עמלו על כך  קשה מאוד כל חייהם ובבת אחת הכל יורד לטמיון, סחתי לעצמי בקול. תוך כדי הרהוריי נזכרתי באחד מסיפוריה של אמי שתחיה,על התקופה בה חיו במעברה.

"היו אלו ימים קשים" החלה אמא בסיפורה. "כשהגענו לארץ בשנת אלף תשע מאות חמישים גרנו במעברה, בפחונים. כמו המחסן שאת רואה אצל השכן ממול". פערתי עיניים גדולות. אמא את בודאי צוחקת. "לא לא בינתי הוא היה בערך בגודל הזה, החלה פוסעת כמה צעדים לאורך ולרוחב". ואיפה היה המטבח? שאלתי. על מה את מדברת, לא היה לנו מטבח, היה לנו כיור קטן ומעליו ברז קטן שבקושי טפטפו ממנו מים. בטח את רוצה לשאול מה היינו עושים כשלא היה מים? אז אני אגיד לך הייתה אמי מסבירה לי בסבלנות אין קץ. בקצה של המעברה מרחק בערך כמו מכאן עד סוף השכונה מצביעה בידיה היינו הולכים לשאוב מים מהבאר. הדלי היה כבד.  ניכר בפניה כאילו היא נושאת ברגע זה את הדלי. בדרך היו המים מטפטפים בגלל תנועות הגוף, כשהיינו מגיעים לבית היה רק חצי דלי מים וככה היינו הולכים שוב ושוב להביא מים נוספים כדי שיספיק לנו גם למקלחת. לפחות זה היה לכם, מלמלתי בקול. לא לא, אל תחשבי שהיו לנו שירותים ומקלחת לא היה לנו אמרה בעצב. השירותים היו מחוץ לבית. הבטתי בה בעצב. קשה היה לי לעכל זאת.  אמא, ומה הייתם עושים בימי החורף הקשים הקשיתי עליה. אז אני אספר לך אמרה אמא ברוך. זה היה באחד מימי החורף הכי קשים שאני זוכרת. היה גשם עם ברד כבד. הפחון שלנו התטלטל ורעד כולו, לא יכולנו להירדם הגשם נכנס לתוך החדר, הרטיב את המזרנים שהיו על הרצפה וכיבה את  המנורה היחידה  שהייתה בחדר. היה חושך מצרים!

אבא שלך זכרונו לברכה ישב בפינה אחת ואני ישבתי בפינה ממול כדי שלא נרטב.

כך נשארנו עד אור הבוקר. אבא  תמיד היה אומר "כל מה שעשה הקדוש ברוך הוא לטובה וצריך לקבל זאת באהבה".

הנה אנחנו פה המשיכה אמא, גרים  בבית בנוי עם גג רעפים מעליו, והגשם, שירד כמה שירצה ...

חיוך פשט על פניה.