סבתא מוחה דמעותיה מחבקת אותי בחום ואחר מתיישבת על המחצלת ומפליגה הרחק הרחק לתימן…
מחשבותיה נודדות ובערגה מספרת, אני מתגעגעת לכפר שבו גרנו... לא רחוק מביתנו שהיה בית קטן וצפוף גרו אנשי המלוכה ולהם בנינים רבי קומות ממש כמו ארמונות.
חיינו בשכנות טובה, הייתי משחקת עם שכנתי עישה שאהבה אותי מאוד. אבי היה חוכר אדמה מהמוסלמים מעבד אותה וכאשר הביאה פרי היה מקבל את חלקו ומזה חיינו כשנה. תלויים היינו בחסדו של בורא עולם כאשר היתה בצורת סבלנו מעוני ואם נפתחו שערי שמים וגשמי ברכה ירדו על הארץ חיינו בשפע וברווחה.
היה מאוד קשה… כבר בגיל שמונה הלכתי לשאוב מים. על ראשי נשאתי כד כבד מרחק מפה ועד שם מסמנת בידה, בדרך לא דרך, קוצים ונחשים בה. טיפסתי על ההרים כמעט יחפה. אבי הכין היה מתעסק עם הרבה דברים הוא ידע גם לתפור ולכן תפר לי נעליים מרצועות עור אך מתלאות הדרך נקרעו חלקן ענפים נתלו בשערי ואני ממשיכה בדרכי כי אין ברירה צריך להביא מים הביתה. טיפלתי באחי הקטנים. האכלתי הלבשתי אותם ואף עזרתי בניקיון הבית. אמא היתה טוחנת את החיטה בריחיים הגדולים, ואבא היה מעבד עורות ויוצא לשוק למכור את מרכולתו. חיינו בדלות אך אמא שלי זכרונה לברכה מעולם לא התלוננה, תמיד אמרה: "ברוך השם על מה שנתן לנו אלוהים".
יום אחד בשעת בין ערביים, כשהשמש עוד לא ממש שקעה ואני משחקת בחצר עם חברותיי נקראתי לביתי. אמא הסתכלה עלי ברחמים , היכתה בחזה ואמרה לי. אבא שלך מת מת החזיר נשמתו לבורא. עמדתי בלא ניע ,דמעות נשרו מעיני, בכיתי על אבא הבנתי שאני הגדולה צריכה לצאת לעבוד מחוץ לבית כדי להביא אוכל למשפחתי.
הייתי כנער שליח, סחבתי סלים, קוששתי עצים כדי להבעיר את הטבון, הלכתי לשאוב מים בשביל השכנים תמורת פרוטות מעטות. אמא לא יכלה לשאת את הכאב ולא את המעמסה הגדולה בפרנסת המשפחה . לאחר כשנה לקתה בליבה וגם היא מסרה נשמתה לבורא.
נותרנו ללא הורים ארבעת אחי ואני. באותם זמנים אם היה ידוע לשילטון שיש ילדים יתומים היו לוקחים אותם לאימאם ומאסלמים אותם. דודי זכריה חשש מאוד מהמצב ולאחר דין ודברים החליט לפזר אותנו אצל קרובי משפחה. אני הייתי אצל הדוד יוסף.
סבתא מפסיקה את שטף דיבורה ונאנחת … ימים קשים עברו עלי …. דמעות ניגרות על לחייה. אני יושבת בדומיה ומחכה למוצא פיה. היא ממשיכה כמתוך חלום מלטפת את ראשי ואומרת: הייתי כמוך בגיל שתים עשרה… בערך.
ערב שבת קודש, כל המשפחה מסביב לשולחן השבת קם הדוד יוסף ממקום מושבו ואמר: "הילדה גדולה וצריך לשאתה לאיש!" כל המסובין הסתכלו איש אל רעיהו ובפניו לדעת במי מדובר. הדוד פנה אלי ואמר: " את ימימה צריכה להתחתן!" הרגשתי שחרב עולמי. עזבתי את השולחן ורצתי החוצה ממררת בבכי.
לעת ערב כשלא היתה נפש חיה בחוץ ומסוכן לילדה להיות לבד, נכנסתי שפופה לחדרי החלפתי בגדי ונרדמתי. חלומות מפחידים תקפוני. התעוררתי בבהלה, זיעה קרה כיסתה את גופו. ישבתי במיטה עד שעלה עמוד השחר.
בבוקר ניגשה אלי הדודה שמעה ועיניה אדומות מבכי, מנסה לדבר על ליבי. "אין לך ברירה בינתי, יהיה מי שידאג לך ובעזרת השם יהיה לך טוב" . לשאלתי מי החתן? יחיא בן סעיד אמרה ולא הוסיפה. (דודה שלי ידעה שיחיא בן 40 גרוש עם 3 ילדים ואני עוד ילדה שלא הגיעה לפרקה) עצמה סבתא עיניה כאילו להיזכר בפרטים. ואני לא משה ממקומי בציפיה להמשך הסיפור.
ההכנות לחתונה היו בעיצומן, לא ידעתי אנה אבוא הרגשתי כמו שה שמובל לשוחט. ימים לא בא אוכל לפי, גופי נעשה חלש כעלה נידף והברק בעיני נעלם.
ערב לפני החתונה לקחו אותי לטבול בנחל שהיה רחוק מהכפר שלנו מרחק של כשעה הליכה. כל נשות הכפר ליווני בתופים ובמחולות. ליד הנחל הפשיטו את בגדי בכח. נותרתי ערומה כביום היולדי. דחפו אותי למים. בטבילה השביעית הרגשתי שעוד מעט יבלעוני המים (את זה לא אשכח לעולם ממלמלת לעצמה) בצאתי מהמים לקולות השירה ורעש תופים שמלווה את הכלה. הלבישו אותי בשמלת קטיפה שחורה מעוטרת בחחוטי זהב וכסףלא מה שעושים היום שרוואל מתחת לשמלה רקום רקמה צבעונית, על לוח לבי ענק עשוי מקשה אחת של כסף, לצוארי מחרוזות מחרוזים גדולים וכבדים ולראשי גרגוש (כובע) שכדורי כסף וזהב מצלצלים בלכתי ותול מכסה את פני מחשש לעין הרע. לא ראיתי לאן אני הולכת . שתי נשים מבוגרות אוחזות בי משני צדי גופי ומוליכות אותי בשיר ובזמרה והמלוות עונות במקהלה.
כשהגענו לבית הורי החתן קבלו אותנו בהוד והדר. הגברים ישובים במחצלות ליד המדעה הדיוואן וארוחה כיד המלך. לאחר הסעודה כל איש פנה לביתו ואני חזרתי בוכה לבית דודי.
יום החתונה היה יום חג. כל אנשי הכפר באו לשמוח ולשמח את החתן והכלה
בשירים ריקודים ושתייה כדת וכדין. ואני לא טעמתי דבר מכל השפע. מחשבותי נדדו משם רק גופי נכח במקום. בשעת לילה מאוחרת כאשר פנו האורחים לבתיהם, נשארנו עם בני המשפחה שהובילו אותנו בשירה לחדר צדדי קטן , ובו שני מזרנים על הרצפה ומנורת לילה. נותרנו לבדנו! נצמדתי לפינה רגלי כמו מחבקות אחת את השניה וידי מחזיקות בסנטר. חיכיתי לראות מה יעשה, כאשר התקרב יחיא אלי קמתי כנשוכת נחש והחלתי בצעקות, קולי נבלע בין ארבע קירות החדר. ניסיתי לברוח הדלת היתה נעולה,. קראתי לאמי ז"ל שתבוא לחלצנו אך לשוא. יחיא החתן שנראה מבוגר הרבה מאוד חזר לשבת על המזרן ולא ידע מה יעשה אתי. ניסה לדבר אלי בנועם ולהבטיח הבטחות אך אני בשלי ממשיכה בצרחות רמות. רצה לסתום את פי, מחשש מה יגידו השכנים ואני בועטת בכל כוחי שמא יניח ידיו עלי ויחלל את כבודי.
בשעת בוקר מוקדמת התדפקה הדודה על דלתנו והביאה מאכל נדחפתי לפתח וברחתי כל עוד נפשי בי. נשבעתי שלא אחזור לשם לעולם.
רגלי נשאוני אל מחוץ לכפר גדיס. שעות הסתובבתי בחוסר מעש. עם רדת הערב, חיפשתי מקום להניח ראשי. נכנסתי לאחת החצרות נרדמתי סמוך ללול באין מפריע. צינת הבוקר חדרה לגופי החלש קריאת השכוי הקפיצה אותי ממקומי מיהרתי מיד לדרכי והגעתי לכפר עדן שהיה שוקק חיים, העגלון מאיץ בסוסו,
בעלי מלאכה בצידי הדרך מניחים מרכולתם, הנשים עם כד על ראשיהם הולכות למעין ומארובות הבתים מיתמר עשן. ריח הפטיר עלה באפי והרעב החל מציק לי. עודי הולכת טרודה במחשבותי וממולי נגלה שוק הומה אדם. ברגלים קלות נכנסתי הצעתי את עצמי לעבודה ובתמורה קבלתי פיתה עם סמנה ומעט תה להחיות נפשי.
כהשמש נטתה לשקוע, והאנשים לביתם ממהרים, חיפשתי מקום ללון בלילה. התגנבתי למחסן שבו מאחסנים חציר, נפלתי על אחת הערמות ומיד נרדמתי. חלומות ביעותים תקפוני וגם אמי זכרונה לברכה נתגלתה אלי ואמרה "אל תדאגי בנתי בטחי ב - ה' והוא יהיה בעזרך" ונעלמה. התעוררתי בבהלה לקול צהלת הסוס שניסה להכנס למחסן ברחתי כל עוד נפשי בי חששתי שמא יכירו אותי ויחזירו אותי אל יחיא.
בגדי היו תלויים על גופי שכחש, עיני שקועות בחוריהן, הרגשתי כמו אשה זקנה באה בימים אך בתוך ליבי האמנתי שיהיה טוב. וכשהגעתי לקצה הכפר נקרו בדרכי זוג קשישים עריריים ופניהם טובות. אספו אותי לביתם. השקו והאכילו אותי . לאחר מנוחה ספרתי להם בדמעות שליש את כל הקורות אותי. כשסיימתי לדבר חבקו אותי בחום ואמצוני לליבם "מהיום תהיי לנו כבת".
כעבור שנה בשנת תרמ"ב עליתי עם הורי המאמצים לארץ ישראל.
באורי מילים
מדעה – נרגילה
דיואן – ספר שירה של שבזי
גרגוש – כובע של כלה
פטיר – לחם תימני
סמנה - חמאה
כל הזכויות שמורות – שושי לוי
