זוהר

זוהר

האיש בחולצה הירוקה מת כל ערב מחדש, בשבוע האחרון של החופש הגדול.  הוא נורה ונפל על מסך הבד  שאוסקר הזקן היה פורש מדי ערב על מסגרת עץ גדולה בחולות בקצה השכונה.  כל בוקר היינו רוכבים על סוסינו המדומים אל קולנוע הקיץ המאולתר, אל המקום בו נעלמו  הקאובויים האמיתיים מהערב הקודם, ודוהרים בעקבותיהם דרך מסגרת העץ הגדולה והעירומה.

באותו  יום גורלי עמדנו שם חגורים באקדחי הקפצונים והשקפנו מערבה אל גלי הדיונות הצהובות העטורות בשיחים ירוקים  עד לפס הים התכול שהתמזג באופק עם שמי הקיץ. היו שם צ'יקו, בנצי, מוני וג'ינג'י , עוד כמה ששכחתי וגם אחי הקטן זוהר שהיה נסחב אחרינו לכל מקום.  לזוהר  היו עיניים גדולות וחולמניות והוא בהה אל הנוף כאילו ציפה שאחד מהבוקרים מהסרט של אמש יצוץ פתאום ויעלה מאחרי אחת הדיונות. כנראה שחיפש במיוחד  את האיש בחולצה הירוקה  שעם מותו מאן להשלים.

חילקנו בינינו את התפקידים של  הרעים ושל הטובים. כולם רצו  להיות מנהיג הטובים, האיש בחלוצה הירוקה, למרות  סופו הטרגי בסרט. ערכנו את ההגרלה היומית, שכתמיד לא כללה את זוהר,  וצ'יקו היה המאושר שזכה בתפקיד.  בנצי היה השריף הרע והמושחת , מוני היה סגנו וזוהר הקטן היה כרגיל המשנה לסגן השריף, תפקיד זוטר שקיבל תמיד  באהבה וללא תלונות. דהרנו על הדיונות, טיפסנו, ירינו, נפלנו ומתנו ורק האיש בחולצה הירוקה שרד וניצח אולי כי בתוך תוכנו רצינו שכך יסתיים.

בערב נאספנו לצפות במערבון בהקרנתו האחרונה בקולנוע הקיץ המאולתר של אוסקר הזקן. התיישבנו  על דיונה אחרי המסך השקוף למחצה  וצפינו בסרט  מעברו השני .  התרגום הוקרן אלינו במהופך אבל זה לא ממש הפריע כי כבר ראינו את הסרט מהכיוון הנכון וידענו כל מילה בעל פה. היה ערב קיץ  נעים עם רוח ים קרירה,  והתנים בחולות ליוו ביללות את דהירות הבוקרים ובישרו בקינתם את הסוף העצוב הממשמש ובא.  העיירה ניצלה ,כבכל ערב,  בזכות האיש בחולצה הירוקה שהרג את כל הרעים פרט לאחד. כמו בכל ערב הגיע בסוף הקטע שהוא נכנס אל הרחוב הצר, בצעד אטי ובוטח, היישר אל המלכודת שנטמנה לו וידענו שנותרו לו עוד שניות  ספורות למצות את חייו עטורי התהילה.

 פתאום נראה צל קטן ושחור נע במהירות  אל המסך. "זוהר"! צעקתי, אבל הוא לא שמע. זוהר משך בחולצה הירוקה והמסך ניתק מהמסגרת וצנח עליו. לרגע היינו משותקים מבהלה ומאור המקרן שסינור את עינינו. שתי יריות  פילחו את האוויר והאיש עם החולצה הירוקה נפל וגסס על החול לידינו. אלומת תכלת של שמי אריזונה חלפה מעלינו ונעלמה אי שם באפלת ליל הקיץ. במקום קמה מהומה, אנשים  צעקו והתרוצצו, המקרן כובה והודלקה תאורה.  רצנו אל זוהר,  חילצנו אותו מקפלי המסך וברחנו משם בריצה מטורפת  מלווים בקללות וצעקות: "פרחחים"! חכו שנדבר עם ההורים שלכם"!

רצנו עד לגן הציבורי, נפלנו חסרי נשימה  ופרצנו בצחוק משוחרר ובלתי נשלט, כזה הקיים רק בפי ילדים.  . לאחר שנרגענו,  זוהר משך בידי ושאל: " הוא לא מת, נכון שהוא לא מת"?  "הוא לא מת",  עניתי, "אתה הצלת אותו"!

הורדתי לו  טפיחה על הכתף, לא חזק מדי, אבל מספיק חזק שידע שהוא גיבור. למחרת היה היום האחרון של החופש הגדול וזוהר המאושר  קיבל את תפקיד האיש בחולצה הירוקה, וגם שרד וניצח,  כי כולנו  רצינו שכך יסתיים.

בחורף  אוסקר הזקן מת, מבלי שהספיק להקים את בית הקולנוע שעליו תמיד חלם. בפורים נתתי את אקדחי הקפצונים שלי לזוהר ובאלבום המשפחתי  הוא מנופף אותם באושר בצילום שחור לבן שבו נראית חולצתו הירוקה בגוון אפור דהוי.

לפעמים אני שב ומטייל שם, דוחף עגלה עם בני הקטן אל הגן בו שכבנו חבורת הקאובויים , מתנשפים ומתפתלים מצחוק. החולות כבר כוסו  בשיכונים, 3 חדרים , 2 כיווני אוויר +מרפסת ובמרכז נפתח בית קולנוע חדש. זוהר נסע ללימודים  באמריקה ובאחד הימים מצאתי בתיבת הדואר חבילה קטנה ששלח. בפנים היה פתק עם מילה אחת:  "מצאתי"! עוד לפני שהכנסתי את הקסטה לוידאו ידעתי שבאותו ערב אראה את האיש בחולצה הירוקה  דוהר  על סוסו,  נלחם בגבורה ובפעם המי יודע כמה, שוב מוצא את מותו.

כל בזכויות שמורות לדוד סגל