הפרק להלן הוא המשך לתופרת הקטנה מבית שאן. פרק ב' (המשך יבוא)
השעה אינה שגרתית להתחלה של יום עבודה רגיל. בדרך כלל יום העבודה מתחיל בשעה שמונה בבוקר. לזה קוראים "מעשה נורמאלי". זה טבעו של האדם, להיות חלק מהעדר וכל תזוזה תחשב כמעשה "לא נורמאלי". ארבע לפנות בוקר. היקום עדיין בתרדמה. היקיצה עוד רחוקה ומדדה לקראת ההשכמה המיוחלת למי ששנתו נודדת למחוזות בלתי ידועים.
מדי פעם בפעם מופרת שלוות הלילה על ידי קול נהמת מכונית המעפילה או יורדת מהר צוריאל המצייר על גבו המיוער חגורה שחורה הבולטת על רקע הירוק. אורות שני פנסים קורעים כבאזמל ניתוחים את האפלה, על הכביש שני קרניים המגששות כשהן עולות ויורדות בהתאם לעליות ומורדות הכביש.
בתוך הבית פנימה הוא יושב בעלית הגג שם ממוקם משרדו, השקט עבה יותר מכיכר לחם איטלקית הנמכרת במשקל, למעט זמזומו של המקרר המפר את השלווה בזמנים קצובים. דרי הבית נושמים בלאט להמשיך ולספק לגופם את החמצן לו הוא דרוש לקראת ההשכמה המיוחלת ליום חדש מפציע. עלית הגג מכילה מאות ספרים המקיפים אותו כבמעין חגורת הגנה מפני תלאות מחשבותיו המתערבלות בו כבמערבל לעיבוד מזון. מדי פעם הוא חש צביטה עלומה אי שם בביטנו המזכירה לו את המציאות הכואבת אליה נקלע שלא בטובתו. נהפוך הוא, אפילו בעידודו.
- בעידודי? - שאל את עצמו ומיד ענה כהד,
- כן בהחלט בעידודך. אתה דרבנת את המהלך ומה לך כי תלין.
- היה צר לי לראותה בכאבה. - המשיך לטעון.
- אז מה? למה אתה מצפה מאישה המחפשת אהבה?
וכך המשיך לענות את עצמו בשאלות ולהיות חסר אונים בתשובותיו. מה עכשיו? על שאלה זו אין לו תשובה. מהרהר בנו לבין עצמו לנסות ולמצאו פתרון הולם למצב בלתי הולם.
כאשר שוחחו לאחרונה, הוא הטיח בפניה עלבון צורב וכואב. הוא חרט את העלבון בקול תקיף ובלתי מתפשר. בנה קיר של ברזל. השקט בו נאמרו דבריו היה קשה מנשוא כאילו היה לו עניין לרמוס זיכרונות עד דק ועל ידי כך לפגוע בה.
היא התגוננה. ניסתה להסביר שזה לא נכון. שההעדפות שלה הם שונות ממה שהוא חושב שלא בצדק. העלבון היה כה צורב שהעדיפה לשתוק. אותה שתיקה שאין האוזן סובלת. השיחה הייתה קשה עליה, כמו נטל שהועמס על כתפיה שלא בעיתו. מסך דק של דמעות כיסה את לובן עיניה שבלא הכי הן עצובות ואוגרות בתוכן את מעמסת הבדידות שממנה ניסתה, בלא הצלחה, להתחמק. כל פעם שהיה פוגע בה הייתה מזילה דמעות ללא קול ושותקת עד לכאב.
אחר-כן ניסה לרכך את העלבון. לעטוף אותו במילים של צלופן. להתנצל ולהגיד שלא התכוון. שזה לא זה. שזה לא מה שהיא חושבת. שניהם ידעו כי הגיעו לפרשת דרכים. שצריך לקבל החלטה. שכך אאפשר להמשיך בנתיב הנוכחי. צריך לעשות מעשה ולשאת באחריות, בתוצאות. נכון שכול פעם הוא היה מקבל את ההחלטה ומחליט לממש אותה. שניהם ידעו כי זה רק מהשפה ולחוץ. עד שהיא נפגשה עם מישהו אחר. רק אז הבין את אובדנו.
השמים התעוררו לחיים. מטוס חיל האוויר חג בשמים בגבהים לצפות על הארץ ולגלות את חורשי הרע. נהמתו הולכת ומתרחקת. השמים נקיים ותחזית החזאים, כי ירד גשם בצפון, עדיין לא התממשה למרות העננים הנקשרים במערב. צלליות העצים הזדקפו לפתע על רקע לובנו החיוור של האופק. הבתים קיבעו את עצמם כאנדרטא. עמודי החשמל זקופים ומתוחים כמתריסים וחריגים בנוף הגלילי הרך והעדין. קווי מתאר של ההרים במזרח צוירו בידי אומן. הבוקר מפציע.
לבטח היא עדיין מכורבלת בתוך שמיכה כשלגופה כותנת לילה בתוך מיטה זוגית רחבה. גופה הקטן והמעוצב נמצא בתנוחה הדומה לצנחן בעת נפילתו כשהוא פורס את ידיו ורגליו בכדי לשלוט בחלל. היא שלטה במיטה הרחבה ללא מצרים. לבד. עם עצמה. לרגע הוא מדמיין אותה בזרועותיו כשהיא ערומה ושדיה מזדקפות כשני רימונים ופטמותיה זועקות לידיו הגבריות והנחושות לגרום להן עונג מתמשך עד כלות. אחר כך היה מקרב אותה אליו בעדינות לחוש את גופה החם, הרך והעדין ומחבק אותה באיתנות עד שהייתה מתמזגת בתוכו. בעת הזו הייתה מקשיבה להלמות ליבו הפועם בקצב הולך וגובר. מניחה את ראשה על חזהו ולוחשת באוזנו "חבק אותי יותר חזק" כאלו חוששת שרגעי הקסם עשויים להעלם כהרף. והוא היה מחבק אותה חזק יותר, בעדינות, כחושש שמה גופה יתפרק.
השמש עולה ממזרח, מחממת את היקום ומעוררת אותו למהומה רבתי החודרת אל דירת הגג בה הוא יושב ומהרהר. שלוות הלילה והצפריר הופרו, גם שלוותו הופרה. הרעש מסיט את מחשבותיו הרחק אל זיכרונות טריים ועוצמתיים, אל המדבר החשוף והשומם, אל המים הזורמים והבקתה בתוך החורש הלוחש, ואל...ואל...אין סוף של אל ולאל. ועכשיו, הוא אומר לעצמו, "יש בי דמדומים ודימומים של חרטה".
- איזה מין שטויות לטעון על חרטה?
- מה זאת אומרת? מה אסור לי להתחרט?
- בניסיונך ובמעמדך?
- על מה אתה מדבר! גיל וניסיון אינם חסינים מפני פגעים רגשיים.
- נו באמת...אתה נחשב לאיש בעל יכול לקבל החלטות ולבצען כלשונן ובלי הבולשיט הזה של חרטה. מה אתה חושב שתוכל להחזיר את הגלגל אחורה?
- אני לא יודע. אתה יודע מה? לא, לא, זו לא חרטה.
- מה זה?
- איך להסביר לך מבלי שאראה בלתי סביר?
- תנסה!
- מה דעתך על אהבה? פשוט סוף, סוף אני מאוהב.
- מאוהב?
- למה לא? אין לי רגשות?
- לא אמרתי שאין לך.
- למה אתה מכוון?
- למה אני מתכוון? אני יודע את הסיפור שלך ומוטב שלא נעלה את זה לדיון. אני רק רוצה לטעון שזו אהבה בלתי אפשרית. למרות סערת הרגשות בה אתה נמצא.
- על מה אתה מדבר. אני מתגעגע לאחוז בה, להקשיב לה, לשתף אותה במחשבותיי ומה לא?
- אז למה תלין?
- לא יודע. המחשבה שהיא עשויה להיות בזרועותיו של אחר גורמת לי לסערת רגשות כמו הר געש מתפרץ. תאר לך שהיא מחוללת ברחבת הריקודים, ספרתי לך שהיא אוהבת לרקוד, ומוביל אותה גבר אחר.
שתק. התכנס בעצמו, עצם את עיניו והשעין את ראשו על כפות ידיו, אסף את רגליו ודמה לכדור המוכן להתגלגל.
- אתה מפתיע אותי. אתה, אתה עודדת אותה לכך.
- אכן. עשיתי זאת מתוך אהבה אליה. כל כך דאגתי לה בכדי שאושרה יהי מושלם.
- ומה עם אושרך?
- אהבה היא בעצם הנתינה, בביטול העצמי מול מושא האהבה. והיא מושא אהבתי.
הדו-שיח, בנו לבין עצמו, נפסק לפתע כשהתחילו דיירי הבית להתעורר ולחדור אל מבצרו המבודד ולהפר את הקסם. נאלם דום. חשש שאולי חודרים אל נבכי מחשבותיו לגלות צפונות נעלמות. הרים את עניו ואמר בלאות "בוקר טוב".
אנחה עמוקה נפלטה מחזהו. כאילו השתחרר ממועקה שרבצה עליו בלא פשר. מתח את שרירי ידיו לצדדים להשיל מעליו את רסיסי הלילה. גופו הערום, למעט מכנסים קצרים, נחשף לרוח הקרירה שנשבה מבעד החלון הפתוח לרווחה אל הנוף של עמק פקיעין. עמד בוהה, משקיף למטה לקלוט מראות היום המתעורר. הוא לא קלט מאומה למעט הדמיה של "התופרת הקטנה" המשוטטת לה אי שם בעמק בין שדות מוריקים, מוקפת בפרחי סתיו ועלי שלכת. מקפצת בחרות גמורה כמו פרפר לאסוף צוף. לגופה שמלה לבנה הדוקה לחלק גופה העליון, מה שהבליט את חיטוביה, כשהחלק התחתון רחב יותר שנפתח כמו חופה בנשוב הרוח בתוכה או בקפצה בצעדי ריקוד. חוללה עד העלמה במעבי היער.
