הירושה - מאת אחאב בקר
"שלום, יש לי פגישה באחת עשרה, עם עו"ד אליהו" "הוא כבר מתפנה, תשתה משהו?" לפני שבועיים חזר מטיול של שנה וחצי בעולם. הסתובב עם תרמיל במזרח הרחוק, בהודו בדרום ובמרכז אמריקה. בינתיים התמקם בבית אביו הריק, בשכונת רמות שבירושלים. שיחת הטלפון ממשרד עו"ד אליהו, הביאה אותו לתל אביב.
"עומר מנדל?". עורך דין בגיל העמידה, בחן את תעודת הזהות שלו בעניין. "אל תדאג ,זו התמונה שלי, כשהייתי בחו"ל גידלתי זקן" עומר ליטף את זיפיו בביישנות. "אני מחזיק בידי צוואתה של סבתך אדית שטרן, היא נפטרה לפני שלוש שנים. את הצוואה ערך אבי. עו"ד רפאל אליהו עליו השלום, לפני עשרים שנה. הוא טיפל בענייני הרכוש שלה לאורך שנים. היית בקשר עם המנוחה?".
"לא , למען האמת לא ראיתיה מעולם, סבא שלי נפרד ממנה לפני שישים שנה. התינוק שהוא אבי, גדל עם אשתו השנייה, והיא הסבתא המוכרת לי. על הסבתא הזו בקושי ידעתי" .
"סבתך, אדית שטרן, הורישה לך את ביתה שבנווה צדק. לא ביקרתי במקום אבל ידוע לי כי מתגוררים שם שני דיירים בדמי מפתח, כבר הרבה שנים. שאר הדיירים עזבו או נפטרו, אין לי מפתחות לבית. אני צריך שתחתום על כמה מסמכים כדי להעביר את הבעלות על שמך באופן רשמי ומסודר. אם תזדקק לעזרה, תתקשר אלי".
"תוכל לספר לי עליה? איפה היא קבורה?".
"לא פגשתי אותה מעולם וגם לא שוחחתי איתה.אחרי שאבי נפטר פתחתי את המעטפה עם הצוואה. מידי פעם ניסיתי ליצור איתך קשר ועכשיו הצלחתי. אדית שטרן, ציוותה את גופתה למדע. לא ידוע לי על קבר, תנסה לברר באוניברסיטה"
הבית מוקם בפינת רחובות. נבנה בתחילת המאה שעברה. קרוב לדולפינריום ולים. בניינים רבי קומות גבוהים וחדשים השקיפו על השכונה הישנה המתחדשת. בכניסה לבית, שער קטן מעץ סדוק ושרידי צבע מתקלף. השער נפתח על צירים חורקים וחלודים, לחצר פנימית. במרכז החצר , גדל עץ לימון. משטח בטון לא מרוצף כיסה את רצפת החצר מותיר מספר ערוגות ואדניות. עשבים שוטים עלו בכמה מקומות מתוך הסדקים שבמשטח. אל החצר נפתחו שבע דלתות. שש הובילו לדירות, שתים מהן מאוכלסות, בדיירים מבוגרים בדמי מפתח. ארבע הדירות הנטושות היו במצב מוזנח ללא מים וחשמל. הדלת השביעית הובילה למחסן ששימש פעם כשירותים ומקלחות משותפים.
עומר גבה הקומה והמזוקן, סייר בדירות הקטנות המוזנחות. באחת מהן מצא מזרונים, כלי עישון , מזרקים ושאריות שתייה חריפה ואוכל. מישהו ישן פה אתמול. בקושי הצליח לחדור בסבך בוגנוויליה ענקית, שכיסתה את שתי הדירות בצלע המערבית של החצר.
"מי שם?".
עומר יצא אל החצר. אישה זקנה, לבושה בשמלה ומעליה סריג, עמדה במרכז החצר ליד עץ הלימון. ידה אוחזת בסל קניות נגרר על גלגלים מלא בירקות משוק הכרמל הסמוך. נעליה השחורות והגבוהות הזכירו לעומר תמונות ישנות בשחור לבן. עיניה הכחולות התבוננו בו בסקרנות.
"רק אני" השיב.
"מה אתה עושה פה?".
"הבית הזה היה שייך לסבתי אדית שטרן זיכרונה לברכה".
עיני הזקנה הצטמצמו בחשד למבט חודר, פיה נקפץ ואגרופיה נקמצו.
"מה שמך ?"
"עומר".
ניצוץ הבזיק בעיניה שהתרחבו בהפתעה.
"אתה עומר? מי היה מאמין" .
הקמטים שעל פניה לא הצליחו להסתיר את יופיה. גם הבגדים הבלויים נראו עליה אופנתיים. שיערה הלבן נאסף מאחורי ראשה. קשה היה לשער את גילה. "את בודאי מרגוט שולמן, עו"ד אליהו אמר שאת גרה בדירה מימין לשער" .
"מי היה מאמין, אחרי כל כך הרבה שנים, הנכד של אדית שטרן". חזרה הזקנה על דבריה.
"כן, באתי לראות את המקום".
"תשתה משהו?" .
"בשמחה, אני מסתובב פה קצת, תקראי לי?" .
"תיזהר, רעוע פה ומוזנח".
עומר פתח את דלתות הדירות הריקות. לאחת הדירות לא הייתה כלל דלת. ההזנחה והעזובה שלטו בכל. ברזים וכיורים עקורים, צואה וריח שתן קידמו את פניו.
"הנה תשתה. לימונדה מתוקה, הכנתי לך אינגל'ה" .
"בדירה הסגורה שממול, גר הפסל?" .
"כן. אבל הוא נפטר לפני שנה. הילדים שלו מאחסנים שם דברים. השאירו הדירה נעולה" .
"את גרה פה לבדך?" .
"יש לילות בהם מתארחים כאן גם פושטקים ופרחחים שמזדמנים לפה". לפעמים אני מזמינה משטרה כדי להרחיק אותם" .
"הכרת את סבתא שלי טוב?"
"הכרתי, סיפור ארוך, בפעם אחרת, עכשיו אני עייפה" .
מרגוט פרשה לדירתה הקטנה. עומר הסתובב בביתו החדש והסתכל סביב. מחשבות רבות התרוצצו במוחו בערבוביה. סבו וסבתו נפטרו לפני שנה בהפרש חדשיים זה מזו.
"סבתי הביולוגית חיה פה בישראל, ומעולם לא ידעתי על כך. מדוע ? למה בחרה להוריש לי את ביתה? לא היו לה קרובי משפחה אחרים? "
התהלך בחצר ובחן את הקירות הסדוקים, נכנס שוב לדירות, פתח ארונות ובדק ברזים וחשמל.
"צור, תגיע לכאן מהר" התקשר.
צור חברו מהצבא , הגיע על הקטנוע, מחולון. חברתו רכובה מאחור.
"זאת יציאה מהסרטים, מקום פשוט מדהים" שפשף צור עיניו.
"אנחנו באים לגור פה איתך" צחקה חברתו.
שתיקה השתררה. הרעיון נזרק לאויר בצורתו הגולמית והחל להכות בתודעה.
"רעיון פצצה" הגיב עומר.
"כמה תיקוני צבע, אינסטלציה והשלמת רעפים חסרים, תהיה פה אחלה של זולה. תשכיר רק לחברים" צור התלהב והלהיב.
אביו של עומר שאול מנדל, שהה כעת בשליחות בפרו. ייצג חברות ישראליות בדרום אמריקה. עומר ביקר אותו לפני שחזר מהטיול.
"מה אתה אומר, סבתא אדית, אימי הביולוגית, תמיד סיפרו לי שעזבה את הארץ, והקשר איתה נותק" נדהם מבעד לשפופרת הטלפון.
"שמעון מנדל, הסבא שלך, עזב אותה ועבר לירושלים כשהייתי תינוק קטן, הוא אף פעם לא הסכים לספר מה בדיוק קרה שם, שגרם לו לעזוב את אשתו ולהפריד אותי ממנה. לא ידוע לי כלום על חייה או על מותה. את הסוד לקח עימו לקבר. שאלת את מרגוט שולמן הדיירת על אמי אדית?"
"אני מנסה, היא זקנה מצחיקה ומבולבלת. הצלחתי להבין שהייתה עם הסבתא הביולוגית הזאת במחנות הריכוז ואחר כך במחנה עקורים. עלו ביחד לארץ. לא תמיד אפשר לדבר איתה. לפעמים היא לא מדברת אלא בוהה ומחייכת. לפעמים יכולה לספר לי בדיחה לא מובנת ובסוף להתפקע מצחוק. כשאני שואל אותה על סבתא, היא עוצמת עיניה ומחייכת".
"חשבת מה לעשות בבית?"
"הבית הזה מיוחד, אני רוצה לשפץ את הדירות הנטושות. לגור באחת מהן ולהשכיר את שלושת האחרות".
"רעיון מעניין, כמה זה עשוי לעלות?" .
"לא יודע, אבל בטוח שזה ישתלם, יקר מאד לשכור דירות באזור הזה" .
"תצטרך עזרה, אני פה באמצע פרויקט מאד מסובך, ייקח זמן עד שאתפנה לבוא לעזור".
"חשבתי על זה, צור חבר טוב שלי מהצבא, אבא שלו קבלן שיפוצים. הוא יעשה את העבודה המורכבת. בתמורה צור יוכל לגור באחת הדירות שנתיים. את החמרים אני אשלם. בינתיים יש לי כסף. אם יחסר, אלווה ממך ואחזיר כשהדירות יושכרו".
בששת השבועות הבאים עומר נרתם כולו לשיפוץ הבית. ניקה את הדירות הנטושות. ובחר לגור בדירה עם רצפה מעוטרת באריחים מצוירים, שמצאה חן בעיניו. היופי הישן נשמר לאורך השנים. את הבוגנוויליה עקר ופינה מהחצר שנפתחה לרווחה. יחד עם צור ועם אביו , סיידו, תיקנו, החליפו חלונות, השלימו רעפים בגג, וסתמו חורים. חשמלאי ואינסטלטור, חידשו את זרימת המים ואספקת החשמל לדירות. חלק מהחצר רוצף מחדש. דליים ישנים ופחים מולאו באדמה ונשתלו בהן צמחי תבלין ופרחים.
בעזרת עו"ד אליהו הבן, הצליח לאתר את קרובי הפסל שנפטר, ולאחר שבועיים פונתה דירתו הישנה.
צור וחברתו נכנסו לגור בדירתו של הפסל. שלושת הדירות האחרות נחטפו כבר ונשכרו על ידי חברים. במקום בו היו שירותים משותפים, הותקן בר משקאות ומטבחון לשימוש דיירי הבית. החצר התמלאה חיים ואורחים צעירים ותוססים.
שבת בבוקר, צור ועומר ישבו על כיסאות פלסיק לבנים בצל הלימון. לוגמים קפה ומעשנים סיגריה של יום מנוחה. השער החדש נפתח ומרגוט נכנסה . חזרה מטיול בוקר בשכונה. מאז שנכנסו לבית, ניכר בה שינוי. בגדיה הישנים והמרופטים הוחלפו לחדשים, שערה נצבע, קומתה הזדקפה והצליעה הקלה שסבלה ממנה, נעלמה כלא הייתה.
"מרגוט, בואי שבי איתנו כפרה, התלבשת יפה הבוקר, תשתי קפה?" צור ניסה לקשור שיחה.
"אני עסוקה, בפעם אחרת" נכנסה לדירתה.
עומר לא התאפק ונקש על דלתה. מרגוט יצאה אליו סוגרת אחריה הדלת.
"בשבוע הבא יגיע אבי, שאול מנדל, הבן של אדית שטרן, הוא ירצה לפגוש אותך. אני לא רוצה להיות חטטן אבל יש לנו המון שאלות על אדית. את חייבת להבין, כל הסיפור הזה מטלטל אותנו חזק. המון שמועות והשערות. לא שאני מתלונן, הצוואה שלה ארגנה לי את החיים לכיוון מדהים, אתמול נרשמתי לתואר ראשון באוניברסיטה. בדמיונותיי הפרועים לא הייתי מתקרב למציאות, שהיא תכננה לי. מה מונע ממך לדבר על העבר? כמה רע הוא יכול להיות?"
"הנכד של אדית ? מי היה מאמין". חייכה וחזרה לדירה צוחקת בקול וחוזרת על המשפט "מי היה מאמין" .
עמד מול דלתה, וחשב שבעצם עוד לא נכנס ולא ראה את דירתה מבפנים. שוב דפק על דלתה.
"מרגוט זה מאד חשוב, ספרי לי על סבתי אדית".
"בפעם אחרת, אני עייפה"
"מרגוט, בבקשה". "אני לא יכולה". "חכי רגע". רץ לדירתו וחזר. "תראי, זו תמונה של אבא שלי, שאול מנדל".
התבוננה בתמונה בעיניה היפות הכחולות, שהזמן לא יכל להן. "תיכנס".
בחדר המגורים היו שתי ספות ישנות עם ריפוד קטיפה ירוק. הידיות עוטרו בפיתוחי עץ יפים. פטיפון ותקליטים, רדיו ישן וארון ספרים. על הקירות התנוססו ציורי נוף בצבעים עזים וחמים. זר פרחים באגרטל וריח בושם מתוק קל.
"שב, אכין לך כוס תה". עומר לא הוציא מילה. חש עד כמה קשה לה המעמד.
"אדית ואני היכרנו בבירקנאו, משם צעדנו לברגן בלזן. יחד שרדנו עד שמכונת ההשמדה הנאצית נעצרה. בחמישה עשר לאפריל הוא יום השחרור. שם מצא אותנו שמעון מנדל. בפתח המחנה, שתי צעירות יהודיות, גרמניות לשעבר, ללא איש או קרוב בעולם. הסבא שלך, לקח אותנו למחנה העקורים הסמוך." "שרדתן את כל השואה?". "אדית ואני היינו מה"יפות", בזכות המראה והנעורים וה"חסדים" הורשינו לחיות. לא היינו עוברות את השואה לבד. שמעון, התאהב באדית עד כלות הנשמה, מסונוור מיופייה ומקסמה הכובש. גם אני. כשהגענו לארץ בקייץ 1947 כבר נשאה אדית את אביך בבטנה. קשה היה למצוא עבודה ומקום לגור בו. שמעון הסתדר לעבודה כפועל בניין. אחרי חודש כבר התקדם להיות מנהל עבודה. אוי, שמעון מנדל, האיש הגדול הכריזמטי עם ידי הזהב. בהתחלה גרנו יחד עם עוד משפחה, במרתף של בניין ברחוב גנסין. אחרי חדשיים עברנו לבית הזה, שלושתנו פה, בדירה הזו. במלחמת השחרור, השכונה הייתה בקו החזית. שמעון מנדל גויס להגנה ואחר כך לצבא. רוב הזמן הייתי עם אדית וטיפלתי בה. עבדנו בניקיון ובטיפול בילדים. בזמן הפנוי שוטטנו על החוף, התרחצנו בים ובילינו. תבין, היינו בנות עשרים וארבע, תוססות וצעירות. העבר רדף אותנו. דחינו את הגברים. הגעילו אותנו. אהבת נשים לא הייתה לגיטימית אז""את ואדית?". "כן אינגל'ה, אני ואדית". חייכה וסומק פרח בלחייה. "וסבא שמעון?". "אדית התיידדה איתו ונתנה בו אמון. בעניינים שבינו לבינה, עשתה מה שצריך, כדי לרצותו. התחתנה איתו כי נכנסה בטעות להריון. אולי האמינה שתוכל לאהוב אותו עם הזמן . כמה שבועות אחרי הלידה, תפס אותנו שמעון ביחד".
"אם אי פעם תתקרבו אלי או אל בני שאול, אהרוג אתכן במו ידי, זונות. חבל שהנאצים השאירו אתכן בחיים. שלא תעיזי להיקרא יותר בשם מנדל, ברגע זה חזרת להיות שטרן! לקח את התינוק יצא מהבית ונעלם". שבילי דמעות נצצו על עצמות לחייה הגבוהות. עיניה הגדולות הכחולות נעצמו. כשנשענה לאחור. "ניסיתן לחפש אותם?".
במהלך השנים ידענו על מקום הימצאו ועקבנו אחרי קורות התינוק . בהתחלה פחדנו, כי ידענו ששמעון מנדל לא יהסס לקיים את איומו. עם השנים מצאנו נחמה אחת בזרועות השנייה. עקבנו מרחוק אחר שאול שגדל לילד. לא רצינו להוסיף לו צרות, לסבך את חייו התמימים ולערער עולמו היציב. מידי פעם נסענו לירושלים כדי לראות אותו בדרכו מבית הספר הביתה. ככה חלפו השנים עד שגדל והפך לגבר בעצמו. "איך הסתדרתן כל השנים? "
מסעדת הפועלים הקטנה שניהלנו במשך קרוב לשלושים שנה, והרנטות מגרמנייה אפשרו לנו לרכוש את הבית , דירה אחר דירה. היה גם רפאל אליהו עלה מעיראק, וגר כאן בשכירות בתחילת שנות החמישים. הלך ללמוד משפטים. הוא מאד עזר לנו.נדמה לי שהיה קצת מאוהב באדית, כמו כולם". "ומה קרה לאדית?". "אדית נפטרה לפני שלוש שנים. כשחלתה בסרטן, החלטנו להוריש את הרכוש שלנו לקרוב המשפחה היחיד שידענו עליו, אינגל'ה".
שתקו.
"יש לך תמונות של סבתא?" .
"רגע, אביא את האלבום" , נכנסה לחדר השינה וחזרה עם אלבום עתיק ועבה, כרוך בעור. "תראה, הנה שמעון אדית ואני במחנה העקורים שליד ברגן בלזן. פה אדית כבר בהריון עם אביך" .
"אתן בתמונה שעל הקיר ממול?".
"שתינו מצולמות במסעדה שלנו ברחוב גאולה".
"בטח אמרו לכם שאתן דומות".
"עד היום יש אנשים שבטוחים כי אנחנו אחיות תאומות, רווקות זקנות" .
עומר דפדף באלבומים ושקע במחשבות. כשהרים עיניו שם לב שנרדמה שוב בישיבה. לא התאפק והציץ לחדר השינה. מיטה גדולה ורחבה מילאה את רוב החדר הקטן. שלוש תמונות עירום נשי בצבעי מים, היו תלויות מעל לראש המיטה.
"תה?" שאל כדי להעיר אותה.
"לא תודה, הנכד של אדית שטרן, מי היה מאמין" חייכה אליו.
"הרשיתי לעצמי להוסיף את התמונה של אבא שלי שאול, לאלבום שלכן".
"ועכשיו אינגל'ה, אני הולכת לנוח".
ביום שני בשבע בבוקר, פגש עומר את אביו בשדה התעופה. אספו המזוודות ונסעו לאכול ארוחת בוקר במזנון דרכים בבית דגן.
"עומר, אתה חייב לספר לי כל מה שאתה יודע על מרגוט שולמן" .
"כמו שסיפרתי לך, לפעמים מטורללת ולפעמים נהדרת, צריכה להיות בת קרוב לתשעים. אני חושב שהיא וסבתא היו מאושרות ביחד לאורך השנים".
"תקרא". שאול מנדל הוציא דף מודפס מתיקו, בראש הדף התנוסס לוגו של חוקר פרטי.
"אין צורך, אני כבר יודע" השיב עומר בחיוך.
"מה?" נדהם שאול מנדל.
"אתמול הלכתי לאוניברסיטה. רציתי לברר מה עלה בגורלה של סבתא. מתברר שאדית שטרן לא מופיעה שם ברשומות. אבל מרגוט שולמן מופיעה ועוד איך. התקשרתי לעו"ד אליהו, שבדיוק סיים לשוחח איתך. גופתה של מרגוט שולמן נקברה לפני שנה, בבית העלמין ירקון".
כשנכנסו לחצר, חיכתה להם. ישבה על כיסא פלסטיק לבן, לבושה בשמלה חדשה בצבע סגול עז. באיטיות הזדקפה ונעמדה על רגליה. עיניה הכחולות בחנו אותם בעניין. לפתע נשאה ידיה למעלה, מחאה כף וצעקה בקול גדול. "מי היה מאמין ! הנכד והבן של אדית שטרן"
| 
