בתמונה אחת אני פרועת שיער, מטפסת על עץ, יד ארוכה תלויה על ענף ואצבעות כף רגל פרוסות אוחזות ענף אחר ממש כאילו מדובר בעוד יד. המבט בעיני אחר. אני תמיד חוזרת לתמונה הזו. אבא שלי הגדיל אותה והדביק על דיקט עץ ענק, וכשהוא מת, אמא שלי נתנה אותה ליואל. יואל תלה אותה על הקיר המזרחי, כי הוא גר בירושלים. זה התירוץ שלו לזה שאין לו ילדים. הרבה ממה שהוא אומר נשאר באויר כמו משהו נכון ללא הקשר אמיתי, אבל אני מאמינה לו. כי איכשהו הוא נותר הגבר המבוגר היחיד שמכיר אותי מאז היותי בת שמונה. כן, קצת תחליף אבא, כמו שאוהבים לציין בפנינו.
"תראי, את תמיד היית פרא. לא שזה רע. פרא במובן 'אני עושה מה שבא לי' אבל לא פוגעת באחרים", הוא שואף מהסיגריה. חשבתי שהוא יגיד עוד משהו, אבל הוא בהה פתאום בעשן המסתלסל.
כשהוא מעשן ככה ושוכב על המזרון הבודד העטוף בד הודי באמצע הסלון הריק שלו, אני שוב פוגשת את המבט של עצמי תלויה על העץ, כמו איזה פרי מוזר, ואז בא לי לעשן. הפסקתי לפני שש שנים ועדיין זה נראה לי כיף, כשיואל מחזיק את הסיגריה כאילו בפומית, ובכוס יש לו אבסינט וזה בכלל פריז, ועוד מעט פיאף תצטרף אלינו. רק שנינה סימון שרה ברקע ולא פיאף, מטייפ הדאבל קאסט שעוד נלחם על קיומו במרחב הריק של יואל בדירה הירושלמית המאובנת הזו מול קיבוץ רחל. נינה שרה על הפרי השחור ההוא, שתלוי מעץ הקלאן.
"יואל בוא ניסע" אני אומרת לו,"הלווויה מתחילה עוד שעה".
באוטו, אנחנו מביטים לעבר העמק. בין הקיבוץ לשכונת ארמון הנציב הואדי נמלא קוטג'ים שבנויים במפרט טכני עשיר, ומתרוקן מאורנים. אני נוהגת ולא מביטה לעבר הואדי כי העץ ההוא שעליו נתליתי, כבר לא שם. בדיוק כמו דמותו של אבא שלי עם המצלמה המיתולוגית שלו, שקורא לי להביט אליו. אני זוכרת את המבט הזה שלו, מלא התחינה. בכוונה לא הסתכלתי לעבר המצלמה, בכוונה טיפסתי יותר ויותר גבוה. עד שהוא הסתובב והצטרף ליואל על איזו אבן ענקית, והוציא סיגריה ליואל ולעצמו. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהם מוזרים, בתור חברים. שאין ביניהם דבר מה שיכול להוות דבק חברות, אבל עובדה שהם כן. מבין ענפי העץ למעלה, עשיתי תנועות של עישון עם ענפון דק ששברתי ושיחקתי בגברת בוהמיינית. בדרך למטה, בעוד דעתי מוסחת מהריכוז שבירידה מעץ אורן ענק, אבא שלי קרא לי, ובלי לחשוב יותר מדי העפתי אליו מבט. שניה אחר כך הוא צילם. לא את ההפתעה, אלא את רגע ההכרה בכך שנפלתי בפח.
"תגידי דליה", יואל שואל, "זה נכון שיש לך בן עכשיו?".
לא יודעת יואל, אני רוצה לענות, אבל אני מחייכת. כל הסבתות הזקנות בשכונה אומרות שיש לי בטן של בן, ואפילו חלמתי את אבא, והמרוקאית ההיא שיודעת לקרוא בקפה אמרה שיש לי בן, אבל אני כמעט בטוחה שיש לי בת. פתאום הוא צוחק. צחוק אמיתי כזה, ומכניס יד לתוך תיק העור הבלוי, שאני זוכרת כנצחי. כל תיקי העור בעולם הם של יואל, בגלל זה. הוא מוציא קופסא של אל אם, ואז מחזיר אותה, נזכר שבאוטו שלי לא מעשנים.
"אם בא לך, תעשן. סיגריה אחת לא ממש תשנה".
הוא מסתכל עליי. אבל לא מעשן. עדיף שלא, אני חושבת לשמוע בשקט, ופניו נפנות לחלון. כמה געגוע יש באיש אחד. אולי זה מה שמרגיע אותי בחברתו, הגעגוע שאנחנו חולקים לאבא שלי. הגעגוע האמיתי החזק, הבלתי מתכלה או מתעדן עם הזמן. הכאב הפיזי שמתעקל במעיים כשאומרים את שמו.
"חלמתי את אבא", אני אומרת לו פתאום. הוא מסתכל עליי ושוב צוחק.
"מה נהיית לי מרוקאית, מה זה 'חלמתי את', חלמתי 'על'. פיףף, כמו המטופלים שלי נהיית." הוא אומר בדיוק כמו איזו מרוקאית דעתנית. אני מחייכת, אני אוהבת שהוא נעשה כזה, זה מזכיר לי את העוקצנות השנונה שפעם הייתה מקור גאוותו. פעם, יואל היה שם נרדף לקטילות וורבליות מלאות אבחנה והומור. הייתי יושבת מולו עם נס קפה ונותנת לתיאטרון העשן והמילים שלו לללמד אותי דבר או שניים על ביקורת. אחרי כמה דקות של שקט הוא אומר - ברוך שפטרנו מעונשה של זו, ומתכוון לזה שיצאנו משער הגיא ומירושלים שבולעת לו כל קמצוץ אנרגיה. שנים הוא אומר שהוא עובר משם, שנים הוא רוצה לעזוב את האבנים למישהו אחר, אבל שנים שכריית המערה שלו בין טיילת לואדי הפכה אותו לתולעת.
"אני אוהב שאני חולם עליו. הוא כל כך חי."
ואני מבינה מה שהוא אומר. יש עוד אנשים שמתו לי שאני חולמת עליהם. אבל הם לא נראים לי חיים בחלומות. ואבי, טוב, הוא משמר איזו אנרגית חיות אינטנסיבית מאוד מיוחדת בשביל מישהו שנחשב מת כבר שבע עשרה שנה. כאילו הוא באמת חי בחלומות שלנו. אצל כולם הוא מופיע בהדרת תלת מימד ניצחי, הולוגרמי כמעט. לא כמו שאר הקרטונים המתים שניפנו מזמן לעולם חדש. יכול להיות שהוא עדיין מחכה?
אנחנו יוצאים מהרכב. מביטים על הבניין המוזנח והעלוב שמשמש בית לוויות, או איך שקוראים לו. משם יוצאת הגופה עטופה בטלית או תכריך, על אלונקה שנראית כמעט כמו פריט צבאי. כולם עצובים. יואל ואני עומדים בצד ומביטים על הקהל. שנינו מרכיבים משקפי שמש, אבל העיניים שלנו לא מפסיקות לזוז, אני יודעת, מחפשות אחר יעל. הנה יעל. קטנה, רזה, לא מדברת, נתמכת על ידי בני משפחתה. היא מחזיקה נייר בידה. הרבי מקשקש על האפשרות לחזרה בתשובה בדיוק כשקוברים אדם אהוב, והחוצפה שלו מרתיחה אותי. אני זזה לאט לכיוון של יעל, ויואל נפנה לעמוד עם הגברים. ככה זה כאן. הגופה בין שני המחנות. נשים וגברים נשענים על מעקות משטרה צבועים שחור ויעל בוהה בגוף הזה, שהיה אבא שלה. אני רואה את עצמי לפני הרבה שנים. אבל לא ממש. בלוויה של אבא אני חטפתי היסטריה. ככה פתאום בצורה לא מבוקרת ולא ברורה. כמו שאמא שלי עושה כשהיא רוצה תשומת לב, פתאום הייתי חייבת להיות מרכז ההתעניינות. וההתעניינות הייתה גדולה מאוד. משהו כמו אלף איש. הנה אמא שלי, ניגשת אליי, מחייכת, נוגעת בבטן הענקית.
אני מרימה עיניים ורואה שכולם החלו לזוז אחרי הדתיים האלה שקוברים מתים, יואל בא ולוקח אותי ביד. אני מרגישה שאני צריכה להגיד ליעל משהו, אבל הגוף שלי מכיר בחום בית הקברות, והתינוקת בועטת ישר לצלעות. קשה לי להסביר שאני צריכה אויר. יואל שואל מרחוק כך נדמה פתאום לאוזניי, אם הכל בסדר ואני רואה ספסל. בלי הרבה תנועה או מילים אני מתיישבת ומחייכת חלושות. יואל מביא לי מיים. איזו סבתא מתיישבת לידי, נראה לי שהיא שייכת למשפחה של יעל, ואומרת שלא הייתי צריכה לבוא לבית הקברות בהריון, שזה אסור. אני לא מבינה אותה, ויואל מחייך אליה ואומר לה בשקט, תשתקי מכשפה. מבעד למשקפי השמש שלי הזקנה מבחינה בהבעה התמהה של עיניי, אבל כדי לא להסגיר את יואל, אני מחייכת ואז היא כבר לא ממש בטוחה במה ששמעה. היא קמה בחופזה וממשיכה עם מאסף השיירה לעבר הקבר הטרי ומגניבה מבט קטן לעברנו. אני כמעט מתפוצצת מצחוק תוך כדי שתיית המיים אבל עומדת בתפקיד. יואל נדאג, אבל רוחי שבה אליי, אני מבהירה לו. היא יצאה לרגע לטייל בבית הקברות, אבל לא מצאה את מה שחיפשתי, אז היא חזרה. זה לא הצחיק את יואל.
סוף הלוויה. אנחנו מדברים בנימוס עם יעל, עם שי בעלה ועם רותי, אמא של יעל. לא היו בה סימנים של חוסר שפיות. רק של עצב עייף. אני תמיד משווה. אני תמיד מחפשת את הטירוף שזיהיתי באמצע ההיסטריה שלי על פניה של אימי, בלווויה של אבא. בפיכחון של מי שהופכת בשניה לאמא של אחי הקטן אני זוכרת את עצמי משתתקת, נותנת לאמא שלי את הבמה ומחבקת את אחי. פתאום עוד ועוד ידיים החזיקו אותי. חברים מהתיכון, החבר שיצא מהצבא בשביל להיות איתי, יואל. ואני זוכרת את הרגע הזה בו הפסקתי לאהוב את אמא שלי. הרגע בו הסתכלתי עליה וידעתי שנשארנו לבד. בבית היא לקחה אותנו לחדר, ואמרה לנו שאם לא היינו כאן - כלומר בחיים, היא הייתה מתאבדת. ככה ישר לפרצוף. אני זוכרת שהנהנתי, ויצאתי מהחדר ישר לזרועותיו של יואל. לא יכולתי לומר לו מה היא אמרה, רק שצריך להוציא את אחי מהחדר, עכשיו. אני לעולם אזכור לו את הדחיפות הבלתי מעורערת שבה פעל. מבלי לשאול, מבלי לפקפק, הוא שלח את גופו הכבד אל החדר ושלף משם את אחי ההלום.
בדרך לבית שלי, עם אמא שלי ויואל באוטו. טוב שלוויות משתיקות אנשים. שמתי רדיו, ויואל שישב מאחור, החל לזמזם עם המוסיקה. פתאום הוא מביט בי במראה ואומר "דליה, מזל שיש לוויות". אני מתפקעת מצחוק, אמא שלי לא מבינה אבל צוחקת, כי זה מה שנראה לה נכון ויואל מוסיף "התמונה שלך בסלון שלי, זה מזכיר לי את עצמי אז. מלא הבטחות, בטוח בחברויות שלי עם אנשים אחרים, בטוח בבית שלי. לא מחפש שום דבר מאז שהתמונה שם." זה מבהיל אותי, אבל אני לא יכולה להגיד דבר. אמא שלי מסתובבת אליו, כאילו רוצה לומר שחבל שהוא הפסיק לחפש, אבל מהר מאוד נזכרת בבחירות שלה, ובתוצאות שלהן שמבוקבקות באשה הזו שהיא אני שנוהגת כרגע הבייתה, ונאנחת.
על הדשא, עם כוס קפה שחור ביד, הלוויה נראית כמו סרט יווני בפילם כמעט שרוף. המציאות כאן נדמית כפרית, ושני האנשים האלה, יושבים זה מול זו ומטענים איוניים של האשמות לא מדוברות חורצות קווים קטנים בשולי משקעי הקפה בספלים היפים שלי. הם שקטים. הילדה הגדולה שלי חוזרת לפתע מהגן עם חמותי האופטימית. המוסיקה משתנה, והחיבוק של הילדה שלי לא יכול למטעני הכעס, ולכן מפרק אותם בסדרה של משפטי סיפור על נסיכות וסמוראים. אני רואה את הפלא מבצבץ מבין עיניו של יואל ואת ההערצה בעיניה של אימי. אני מסתכלת למעלה וחולמת בהקיץ, כמו שאני הכי אוהבת כשהכל מקבל את קיבעון השמש המחרדנת, את ההרגשה שגם אם אעדר לשעה בתוככי אני, אף אחד לא ישים לב, כי כולם הבטיחו להיות כפריים לרגע, גם אם לא מוגש יין. בלי מילים, כשאנשים מתים.
