העט רעדה בידו ולבסוף התייצבה. המרחק בין כדור הדיו שבקצה העט לבין
הנייר נדמה כאינסופי. רק שלוליות קטנות של דיו כחול, שהחלו מתפשטות על פני הנייר
הלבן, העידו שהוא הצליח לעבור את המרחק הזה. לגשר על מה שאינו ניתן לגישור.
לפעמים החיים נוחתים עליך בהפתעה כמו טחורים או ביקורת ניכויים. זו הזדמנות
לגלות מה אתה במהותך. באותם רגעים קריטיים, גם אם נתפסת לא מוכן, אין לך ברירה אלה
להתבונן מובס במראה שהוצבה אל מול פניך. במצבים כאלה, רוב האנשים מתחלקים בדרך כלל
לשלוש קבוצות.
הכישרוניים שבינינו יכתבו על זה שירים. מישהו פעם אמר שבשביל להיות משורר טוב חייבים
קודם לסבול והרבה. שסבל הוא כור ההיתוך שממנו יוצאות האמיתות החשובות. הקבוצה
השניה היא קבוצת הפילוסופים. היציאה הטראומטית ממסלול חייהם הבטוח והשקט מעלה אצלם
שאלות חשובות וקשות. שאלות ברומו של עולם שבנסיבות אחרות לא היו חוצות את סף הכרתם
המיוסרת. הקבוצה השלישית, ואולי הגדולה מבניהם, הם השוקעים. אותם אלה שהמשא שהוטל
בפתאומיות על כתפיהם משקיע אותם עמוק בתוך ביצת המציאות, מותיר רק את קצה אפם
לנשימות רדודות של הישרדות. יש גם קבוצה רביעית. קבוצה קטנה מאוד של קשי עורף
שקוראים תיגר על החיים, העולם, הגורל ואפילו על אלוהים. מי שזוכר את התמונה הבלתי
נשכחת של ג'ון קסטבטס בסרט ה'סערה' קורא תיגר על הטבע אולי יצליח לזהות אותם.
קשה לומר שזה בא לו בהפתעה. היו להם כמה חודשים להתכונן מהרגע שהתבשרו
את הבשורה המרה. בדיעבד גילה שיש דברים שאי אפשר להתכונן אליהם. בדיוק כפי שלא
ניתן להכין עובר לקראת החיים מחוץ לרחם, כך גם אי אפשר גם להתכונן לקראת סופיותו
של המוות. היות ולא התברך במתת הכתיבה לא היה מסוגל להמציא שום דמוי או מטאפורה
מתאימים. כאלה שאולי יכלאו את הכאב בתוך בועה או יאפשרו לו לתת ביטוי למשהו שמילים
אף פעם לא הצליחו לבטא. כאב הוא תמיד דבר פיסי, אמיתי ומוחשי. מהות שמילה בת שלוש
אותיות לעולם לא תהיה מסוגלת להכיל. כאב מהסוג שאינו קיים רק בראש או בלב ומבחינתו
אתם יכולים למקם אותו היכן שנוח לכם. הקיום שלו כולו הפך לכאב. לא היו מצויות בו
עוצמות משתנות או רגעים טובים יותר או פחות.
בכל זמן ההכנות לקראת הלוויה התנגן לו בראש השיר של שלום חנוך: "אומרים שבלי".
אבל רק המשפט הזה – אומרים שבלי ושבלי ושבלי, ואז הפזמון: "אם זה אפשרי לאהוב
כל כך, זה בכלל לא עושה לי טוב"- אך, פחות לא אוכל לכאוב.
אם לומר את האמת, הוא חשב שהוא מוכן. הם דיברו על זה. התכוננו. היא
הכריחה אותו לספר איך הוא יתמודד כשהיא כבר לא... הוא שנא את זה. הוא שנא את זה
בכל מעודו, אבל לא כמו שהוא אהב אותה. איך הוא יכול היה לסרב לה והרי נשאר להם כל
כך קצת...
עד לשניה שבה פרגוד תחרה שחור ירד וכיסה את כל עולמו דלקה בו שלהבת
קטנה של תקווה. מין מחשבה ילדותית שאי אפשר להסביר אבל אולי, ברגע האחרון, בכל
זאת. שניה לאחר מכן, הכל הפך לחסר משמעות וללא רלבנטי. "שלא תדע עוד
צער". "תהיה חזק." הם אמרו לו. אחר כך השתרר שקט. שקט כזה שגם המילים
של הסופר הכי כשרוני לא היו יכולות לגשר מעל פני התהום שנפערה. שום דבר לא יכול
לגשר. "הזמן יעשה את שלו." הם מלמלו בעיניים מושפלות, מונעים על ידי
חובה או מעט אמפטיה שנותרה בהם. הוא התפוצץ מבפנים. רוצה לצרוח עליהם. להכות על
ראשם במקבתשל כאב או עם קרוקס ירוקים
מידה שלושים ושבע שנשארו מתחת למיטה: "מטומטמים אדישים שכמותכם. הזמן כבר עשה
את שלו."
אפילו לא בדק כמה זמן עבר. השבעה נגמרה. כאילו יום ארוך ומיוסר שלא
הותיר בו שום זיכרון. אנשים הפסיקו להגיע ולהתקשר. כמה אפשר לתת למישהו שלא מוכן
לקבל. כשאתה נותן משהו, גם אם זה ללא תמורה, אתה חייב להרגיש או לדעת שהיתה איזו
משמעות לנתינה שלך.
בתום השלושים חזר לעבודה. הוא לא גילח את הזקן. נותן לו לחצוץ בינו
לבין העולם שהמשיך לסוב סביב צירו. המשיך לבצע את עבודתו באדיקות של מכשיר חשמלי.
כל עוד הוא מחובר לחשמל הוא אינו יכול להפסיק מלבצע את תפקידו. אדיש למבטי האנשים שבתחילה
הביעו חמלה ומאוחר יותר הפכו לסלידה. אולי בגלל בגדיו המקומטים שפעם גוהצו ביד
אוהבת וכיום הוא מיעט להחליפם. אולי גם ריח הגוף שלא היה משובב במיוחד הוסיף
סנטימטרים מוחשיים מאוד לריחוק שהם חשו. היו כמה נסיונות לדובב אותו. המנכ"ל
נכנס יום אחד לחדרו וסגר בהפגנתיות את הדלת. לאיש לא היה מושג מה נאמר שם אבל הוא
לא חזר על זה. אדם זר שהיה נקלע לשם היה יכול להרגיש במעין תחושת דריכות. כולם
סביבו המתינו. אולי גם הוא המתין. המתין שהמפתח שמסובב בגבו יפסיק ואז אולי הכל
יפסיק בבת אחת. שמישהו כבר יפסיק את הזרם בסניף המרכזי.
את המכונית החנה
במרחק של שלושה רחובות. ליד הבית, כרגיל, לא היתה חניה. אבל זה כבר לא הכעיס אותו
יותר. שום דבר לא הכעיס אותו יותר. לא אלה שחתכו אותו בכביש או עברו באדום, לא
האמריקאים, הטורקים, האום והעולם שכל הזמן נגדנו. אפילו לא השכן מלמעלה שגונב לו
את העיתון בבוקר. שיקח, הוא בכלל כבר לא קורא אותו. נטול כל מחשבות עשה את דרכו
הביתה. אטום לתוכניות ולפעילות אנושית שרחשה מסביבו. אדיש לאנשים, למכוניות, לבתים – לחיים. השמש
גססה לאיטה צובעת תוך כדי את שמי הסתיו בגוונים מפורכסים. מולו עמד אדם. סתם, שם
באמצע הדרך, לבוש בחלוק גבר ישן בצבע אפרפר ונעלי בית חומות פתוחות בעקבים. מבחינתו
הוא היה שקוף, חסר קיום או ממשות. כאשר ניסה להמשיך בדרכו תפס אותו בעל החלוק
בחוזקה בידו והתחיל לצעוק. לרגע ממושך עמדו שם שניהם כמו גירסה גרוטסקית של הקפלה
הסיסטנית. האחד, אוחז בחוזקה בידי השני וצועק ואילו השני, עומד קהה חושים ואפילו
לא מבין מה הוא אומר. מיד התקהלו סביבם אנשים. מישהו כנראה הזעיק את המשטרה כי
פתאום הפריד בניהם שוטר במדים. לקח לו הרבה זמן להבין שהשוטר מדבר אליו ועוד יותר
זמן להבין מה הוא בכלל אומר.
"לא!
בודאי שאני בטוח.
לא לקחתי לו שום דבר. בכלל אני לא מכיר אותו.
אני גר שם במספר שבע.
מהעבודה למה?"
מסכת השאלות לא היתה נפסקת לולא הופיעה אישה מבוגרת וסתורת שיער. היא ניגשה אל
השוטר ולחשה משהו באוזנו. השוטר עיווה את פרצופו, הביט מסביב ובלי הרבה חשק חזר אל
הניידת שהטילה צללים אדומים וכחולים על פני הרחוב כולו. האישה הסתורה הניחה יד
פטרונית על כתפו של האדון עם החלוק והפנתה אותו בעדינות לכיוון השני. לרגע התקשחו
כתפיו אבל לבסוף נתרצה והלך איתה. היה משהו תבוסתני בקימור שבין כתפיו. הקהל התפזר
באותה המהירות שבה הוא התאסף. הוא עמד שם ברחוב המתרוקן עד שנזכר שהוא בדרך הביתה.
היטיב את האחיזה בתיקו החום והחל להשתרך לכיוון. שוקע שוב אל בין כפלי התחרה
השחורים. לפתע חש במישהו שאוחז בו בפראות מאחור ומסובב אותו. הוא הספיק לשמוע
"חיים לא! תעזוב אותו." לפני שצרור ניירות נדחף לתוך כף ידו.
"עכשיו אתה חייב לי כסף." צעק
באוזניו בעל החלוק עד שסתורת השיער מיהרה להגיע בעקבותיו ממלמלת "זה שום דבר,
שום דבר. אל תדאג." אחזה ביד שבצבצה מתוך שרוול החלוק ומשכה אותו הרחק ממנו. הערב
שירד פגש אותו תוהה, עומד ברחוב המרוקן, כשצרור דפים בידו. רצה להחזירם לבעליהם
אבל היה משולל כל אנרגיה. שום פעולה מעשית
לא היתה אפשרית באותו הזמן.
אוטומט רגליו הוליך אותו בחזרה הביתה.
כשנכנס הניח את המפתחות במאפרת קרמיקה סדוקה שעמדה על מדף מאובק. את התיק הניח ליד
הדלת. איש לא ידע למה טרח לקחת אותו כל יום לעבודה. הוא לא לקח שום מסמכים הביתה
או אוכל לעבודה. תיק העור שהיא קנתה לו במתנה לפני שנתיים, נוסע וחוזר איתו כל יום
מבלי שעשה בו שימוש למעט מלשאת את נרתיק משקפיו. נעול ומסוגר הוא מלווה אותו
לעבודה וחזרה הביתה. משקולת של נוחות. כשפתח את המקרר למרות ידע שאין שם כלום. הוא
רק הביט אל תוך החלל המשמים והריק. תוכו של המקרר היה חשוך. חשיכה מסוג אחר. הנורה
נשרפה מתישהו ולא, היא לא הדליקה אצלו שום תובנה. בירכתי מוחו ידע שצריך לעשות
קניות, לאכול משהו. אבל כרגע זה לא היה חשוב מספיק בכדי להניע אותו לפעולה. כשהתחיל
להיות לו כבר קר מדי הלך אל הסלון וצנח לתוך הכורסה. תמיד אותה כורסה. לא הדליק את
האור או את הטלויזיה. ישב שם להמתין. מחכה לרגע שבויהיה עייף מדי או חזק מספיק בכדי להתמודד עם
המיטה שבחדר השינה. ידו הקפוצה בחוזקה החלה להציק לו. ניסה לנער אותה, להחיש את
זרימת הדם ואז גילה שהוא עדיין אוחז בצרור דפים. ניסה לקרב אותם לעיניו, מנסה
לקרוא מה שכתוב שם. האור שהגיע מהמסדרון היה קלוש מדי.
בהחלטיות
פתאומית, קם, הלך, פתח את התיק, הוציא מתוכונרתיק משקפיים, חזר לסלון, הדליק את כל האורות, גם את אלה של המרפסת,
התרווח בכורסה, הרכיב את המשקפים וישר את הדפים. תחושה זרה ומוזרה אפפה אותו. לרגע
הסס לפני שהתחיל לקרוא. צרור הדפים המקומט הכיל ארבעה עמודים מודפסים בפונט דויד
12 ובמרווח של שורה רווח בכל פסקה:
"מחלת
האלצהיימר, אחרימחלת הלב ומחלת הסרטן,
הינה המחלה הסופנית השכיחה ביותר באוכלוסיה הקשישה." המשמעות היא שאני הולך
למות. אבל את זה ידעתי כבר מזמן. למעשה אני חולק על דבריו של פרופסור בן-עמי.
המחלה הסופנית השכיחה ביותר זו מחלת החיים – כולם מתים ממנה. ממה שקראתי, הבנתי,
שהבעיה העקרית במחלה הזו היא לא המה אלא האיך. את מחלת האלצהיימר מאפיינת ירידה
בתפקוד הקוגניטיבי והמעשי. בתחילה נפגעות התנהגויות מורכבות (למשל נהיגה) ומתגלים
קשיים בזיכרוןלטווח קצר. לעתים ישנן גם הפרעות התנהגותיות, כמו התקפי זעם.
כאשר המחלה מתקדמת, עלול להתפתח שטיון
(dementia) שבו מאבד החולה את יכולתו לבצע פעולות פשוטות, כמו דיבור, שליטה על
הסוגרים, אכילה, שינה, ובמיוחד הוא צפוי לפגיעה חמורה בזיכרון, עד כדי חוסר יכולת
להיזכר בשמו ובזהותו.
ישנם דברים
שאדם יכול להסכים להם או להתמודד איתם. מנסיוני בצבא ולאחר מכן במוסד למדתי לחיות
בשלום עם המוות. ההתדרדרות המנטלית קוגניטיבית שצפויה לי מפחידה אותי. אבל במחשבה
שניה, אם אני לא אהיה מודע למה שקורה לי אז אני גם לא אסבול מזה. שני הדברים שהכי
קשה לי להתמודד איתם הם אובדנם של הזיכרונות שלי והצער שיגרם לאסתר. החלטתי להעלות
את הזיכרונות שלי על כתב ולמכור אותם לאנשים. יש לי זכרונות כל כך יפים שחבל שילכו
לאיבוד.
אני עדיין
זוכר מי אני
חיים דיימנט (בלי 'א')
הייתה לה
וספה ישנה שהיא היתה מתניעה תוך כדי ריצה. הסטארטר התפגר מזמן ומשום מה היא לא
תקנה אותו. מאוחר יותר היא סיפרה לי שהיא העדיפה את זה ככה, בלי סטארטר ולהתניע
בדחיפה. כי בשכל פעם שהיא הייתה צריכה להתניע עם הרגל כל הגברים במושב היו נעמדים ליד
הצרכנייה ומסתכלים לה על השדיים שלה איך שהם קופצים. שאלתי אותה אם היא נוסעת לעיר
ואם אני יכול לקבל טרמפ. לא היה לי מה לחפש בעיר אם אתם מבינים את הכוונות שלי. היה
לה אז שיער פראי וסורר. שיער בעל אישיות משלו. לכל אדם יש איזה איבר בגוף שמבטא
יותר מכל דבר את האופי של בעליו. אסתר טוענת שאצלי זה הזין שלי. אצלה זה בלי ספק
היה השיער. היא לא ענתה אלה דחפה את הוספה במורד הגבעה ואז זינקה בקלילות של פרש
קוזקי על גביה. הוספה התעוררה בבת אחת לחיים ואז היא החלישה את הגז, הסתובבה
באלגנטיות ועצרה לידי. נו, אתה עולה? הייתי המום מהצלחתה של תוכניתי כך שבהתחלה היססתי.
רגלה החלה לתופף בעצבנות על הרצפה ואני מיהרתי לעלות. היא הסתובבה שוב על המקום.
הפעם בזהירות, בוחנת את תוספת המשקל שלי ומתאימה את שיווי המשקל להגוי של הוספה.
בכביש הפנימי נסעה לאט ואני חשבתי שזה יופי. כי ככה יקח לנו לפחות שעתיים עד העיר.
איך שיצאנו מפתח המשק היא סחטה את הגז עד הסוף והוספה החבוטה שעטה קדימה. מקרטעת מעל
כל מהמורה קטנה בדרך. הצצתי מעל לכתפה מנסה לחזות את הקפיצות ולהתכונן אליהן.שיערה הוטח אל תוך עיני מהרוח והאמת שדי
נבהלתי. הנסיעה הרומנטית שדמיינתי לעצמי הפכה לדהירה פראית על גבי קטנוע שדים
כשולקיריה פראית אוחזת בהגה.המושב היה
קצר וישבני בצבץ לו מאחור. מאחזי הרגליים היו גבוהים ולא נוחים כך שכל אחיזתי
בוספה היתה רופפת מאוד. תוסיפו לזה את המהירות, היציבות המוטלת בספק של הוספה ואת
הדרך המשובשת שהובילה אז אל המושב ותבינו למה היתה זו אחת מהפעמים הבודדות בחיי
שממש פחדתי.חששתי להיצמד אליה יותר.
התבישתי שהיא תרגיש את החבילה שלי נצמדת לישבנה. באחת הקפיצות הוספה פשוט התנתקה
מהכביש,ריחפה לשניה באויר, וחזרה אליו בנאקת קפיצים מיוסרת. הרגשתי שאם אני לא
תופס במשהו אני פשוט עף. מחוסר ברירה אחזתי בחוזקה במותניה. לימים היא סיפרה שהיא
בכוונה נסעה ככה, כמו משוגעת. היא ניסתה להרשים אותי – אמרה. סיפרה לי על הפעם
שהיא לקחה חייל טרמפ ובאמצע הדרך, כשעצרה ברמזור, גילתה שהוא נעלם. איבדה אותו
בדרך.
אותי היא לא
הצליחה לאבד. אחזתי בחוזקה במותניה והשיפוע של המושב והקפיצות הובילו למגע הבלתי
נמנע בין חלקי הקדמי וישבנה.הבהלה התחלפה
בנינוחות חמימה. חשתי היטב בחום גופה והוא כאילו פעל עלי כמו סם הרגעה. למעשה הוא
פועל כך עד היום. מותניה היו נעימות ורכות למגע. התחלתי לשים לב לקנוקנות הריח
ששיערה פיזר. התקרבתי עוד קצת אליה. תוהה אם היא מרגישה אותי מאחור. קיוויתי שאולי
היא כל כך מרוכזת בנהיגה שהיא לא תשים לב למה שמתפתח מאחוריה. האחיזה במותניה
הייתה נעימה אבל התחלתי לחשוב איך תהיה ההרגשה לאחוז בשדיה. צורת אחיזה כזו בודאי
תשפר את יציבתי ואין ספק שתהיה הרבה יותר מנעימה. אם זה היה להפך, כלומר אני הייתי
הנהג והיא הנוסעת, אני משוכנע שלא היתה שום בעיה באחיזה מעין זו. למעשה ראיתי לא
מעט בחורות הרכובות על אופנועים שאוחזת כך את בן זוגם. חיכיתי למהמורה הבאה שתזמן
לי את שעת הכושר. אבל כבר עלינו על הכביש הראשי והמהמורה בוששה לבוא. התענגתי
בנתיים על ריח ומגע גופה. מתייסר בצפיה לרגע שבו אוכל להוציא את מזימתי לפועל.
בעודי מתכנן תיכנונים, ברגע שבו הייתי הכי פחות מוכן, הגיעה הקפיצה. נחתנו בטלטלה,
הוספה גמגמה לרגע והמשיכה בדרכה. מרוב הפתעה גיליתי שפספסתי את ההזדמנות. חלפו כבר
שניות ארוכות ולא עשיתי שום נסיון לשנות את אחיזתי, לשפר עמדות. מי שלא מעז לא
זוכה. על החיים ועל המוות. מבלי לשקול שנית את מעשי ישרתי את ידי ואחזתי בה
מקדימה. קודם יד ימין ואחר כך שמאל. גופה התקשח, לרגע היא האטה וליבי פרפר כמו
ראשן בצנצנת מים. אבל הייתי נחוש ולא הירפתי. הוספה חידשה את מהירות נסיעתה. כך,
נאחז בה כטובע, עשינו את שארית דרכנו.
היא הורידה
אותי ליד התחנה המרכזית. לאן אתה צריך שאלה. כאן, זה בסדר, גמגמתי. לא יודע מה
לומר. היא העמידה את הוספה על הרגלית אבל לא כיבתה את המנוע. אתה מוכן להוריד את
הקסדה? בטח, בטח. גמגמתי שוב, שוכח בכלל שהיא עדיין על ראשי. כל כולי עסוק בשקר
שהוביל לנסיעתנו המופלאה. הושטתי לה את הקסדה והיא אחזה בשתיהן ביד אחת. היא
התקרבה אלי והביטה מעלה אל תוך עיניי. הסטירה הטיחה את ראשי לאחור ואת צלצולה אני
יכול לשמוע באוזני עד היום. הלחי שלי בערה, כאילו הציתו בה מאה מדורות לג בעומר.
עוברים ושבים מופתעים נעצרו ובהו בנו. לא אמרתי כלום. אפילו לא שפשפתי את הלחי
להרגיע את הכאב. נלחמתי כמיטב יכולתי בדחף הזה. לא ידעתי אם הסטירה היתה עבור
האחיזה חסרת הבושה שאחזתי בה מלפנים או בגין הזיקפה הבלתי נמנעת שניקרה בה מאחור.
זה יקח לי בערך שעתיים אמרה בקול רגוע. אם אתה רוצה טרמפ חזרה, תחכה לי כאן.
המתג בחדר המדרגות לא פעל. הוא הסס לרגע. קומה שנייה, דירה חמש, שיננן לעצמו והחל
לעלות. אחרי הקומה הראשונה שרר חושך מוחלט והוא לא ראה כלום. בחוסר ביטחון מישש את
הקיר עד שמצא את המתג. האור, הפתיע אותו עד שנזכר למה הוא כאן. ביד שמאל אחז במעקה
המתכת, נשם נשימה עמוקה ומשך את עצמו כלפי הקומה השניה. בהתחלה לא מצא את הדירה.
דירה ארבע, דירה שש. נראה כאילו החביאו את דירה חמש. הוא קצת נלחץ, חושש שהאור
יכבה לפני שיצליח לפתור את התעלומה. הוא מצא את הדירה מאחורי המעלית. נראה היה שהיא
תוספת חדשה. גם אצלם פעם דיברו על זה. זה היה לפני ה... על הדלת היה תלוי שלט
נחושת "דיימנט". בלי 'א' הוא חשב. הוא עוד יכול להתחרט. יכול לזחול חזרה
לכורסה שלו ואף אחד לא ידע. קולו של הפעמון ניסר את האוויר. קול חלוד ומיוסר כאילו
מתלונן. הוא ספר בלב עד עשר ואחר כך עוד פעם יותר לאט מעשר לאחד. הוא כבר הרים את
היד לצלצל שוב כשהדלת נפתחה, תופסת אותו במעין עמידה מגוחכת כשיד אחת באויר וכל
גופו כמו עומד לנוס משם. מולו עמדה האישה סתורת השיער. הוא לא יכול היה שלא להגניב
מבט לכיוון החזה שלה. אפילו באור הקלוש של חדר המדרגות ניתן היה להבחין בחיוורונה
כשהיא זיהתה מי זה העומד מולה. לרגע נשלחה ידה אל פיה לעצור אנחת בהלה. אחר כך היא
התעשתה:
"אני נורא מצטערת, אתה צריך להבין בעלי הוא..."
"זה בסדר." ניסה להסביר אבל נראה שהיא לא שומעת אותו.
"מאוד חולה. כבר אמרו לי כמה פעמים שאני צריכה אולי לאשפז אותו. אבל..."
"זה בסדר." חזר שוב בקול הרבה יותר תקיף שהשתיק אותה. "אני לא כועס
או משהו כזה."
"לא!?"
"לא." אמר ואפילו כמעט חייך.
"והמשטרה?"
"לא, באתי לשלם."
"לשלם?"
"אני מקווה שמאה שקל זה מספיק. זה כל מה שהיה לי בארנק אבל אם זה לא מספיק
אני יכול לקפוץ לכספומט."
"לכספומט?"
"כן, או שמחר בבוקר אני יכול ללכת לבנק. תראי אין לי פנקס צ'קים ואני לא חושב
שתקבלו כרטיס אשראי."
"כרטיס אשראי? לשלם על מה?"
"על הזיכרונות של חיים. אני יודע שהם שווים הרבה יותר ממאה שקל. אז אם זה
לא... לא מספיק אני מתכוון.
"מאה שקל?"
"אני מקווה שזה בסדר."
האור כבה
במדרגות ובחסות החשיכה הוא סב בשקט וירד על בהונותיו. מותיר מאחוריו אישה סתורת
שיער, שעמדה בחושך, אוחזת בחוזקה ביד אחת בידית הדלת ובידה השניה, המעט רועדת,
אחזה בשטר מקומט של מאה שקל. "מאה שקל." ענה אליה ההד מחדר המדרגות
החשוך, אדיש לדמעות שזולגות מעיניה.
סיפור מסע - על אדם המגלה שהוא חולה באלצהיימר ומתכנן כיצד הוא יפרד
מזיכרונותיו או האם אפשר לחוות דברים באופן שבו המחלה לא תמחוק
אתה הקורא תחליט
תצביע ותשפיע. כתבו לי אם להמשיך את הסיפור. כתבו אם יש לכם רעיונות והצעות לעלילה, לדמויות, לאתגר שהסיפור מציב בפנינו ככותבים. איך להעביר את מחלת האלצהיימר לקורא, מה מרגיש חולה אלצהיימר ואיך הוא מתמודד
אם תהיה דרישה אנסה לפרסם כל חודש סיפור המשך תוך התיייחסות למה שאתם תציעו, תבקרו, תשללו, או תכתבו בנוסף
