יצירות אחרונות
רַק עוֹד רֶגַע, (0 תגובות)
רבקה ירון /שירים -26/12/2024 13:43
מעשה באפרים חתולים שקיבל מכתב מהגנרל פרנקו (1 תגובות)
עונתיים /סיפורים -26/12/2024 10:42
חנוכה בניו-יורק ,אי-אז (2 תגובות)
יצחק אור /שירים -26/12/2024 09:21
It's Boxing Day morning here in London (0 תגובות)
הַחֲבֵרָה שֶׁל גֵ'נִי /הודעות -26/12/2024 09:07
כותבים בכיף כמו בילדותינו (6 תגובות)
דני זכריה /שירים -26/12/2024 05:20
יוֹם אֶחָד🌹🌹🌹 (11 תגובות)
שמואל כהן /שירים -26/12/2024 02:51
וידוי של חילוני לשעבר שהוא ליטאי לשעבר (4 תגובות)
זיו כץ /הודעות -26/12/2024 02:21
חנוכה בנחלאות (8 תגובות)
אדם אמיר-לב /שירים -25/12/2024 21:53
ראיונות
הזרקור (36) עם משה טרופההוא מבקש רסיסים של אושר ולו לרגעים, בחיבוק היקרים לו, בריקנות אחר בכי מטלטל שמותירה אותו מרחף, חסר כאב ופחד – זהו משה טרופה. כותב, מצייר, אוהב את ניחוח הקינמון וצליל הסקסופון. נא להכיר – משה טרופה.
1-כנער שמעתי סיפורים מצמררים רבים מסבתי שאיבדה ששה מאחיה בשואה. אמי הוברחה להולנד מאימת הנאצים בגיל חמש בלוויית אחותה בת השבע. היא חייתה שם בבית משפחה אומנת, אך מרבית שנות ילדותה עברו עליה במחבוא: במרתפים ובביצות. אמי ניצלה, אך לא כך אחותה. הנה אחד השירים שכתבתי בנושא זה : מחבואים כשהייתי קטן אז אהבתי לשאול, גם כששאלתי המון שאלות על ירח ושמש וגור חתולות, ולמה אנגלים מדברים באנגלית, ו"איזו עוגה היום אמא אפית?" ולמה חמור הוא בעצם חמור, ואיך ציפורים לא מתות מהקור. וכששאלתי אותך, אמא, למה הציפורניים אצלך עקומות בכפות הרגליים, ענית שפעם מזמן ברחת לביצות, התחבאת מרעים ואכלת רק קליפות.
בהן שתי ילדות קטנטנות חבוקות, סיפרת שזו את ואחותך הגדולה, שלבשה שם מעיל כי הייתה קצת חולה, היא הלכה לאיבוד ואותה לא מצאת, והוספת: "זה סיפור עצוב במקצת". ושאלתי אותך, אמא, איך הלכה לאיבוד, הן משחק מחבואים הוא דבר כה חמוד, והיא בטח ידעה שמשחק מחבואים מותר להפסיק ו"לשבור ת'כלים". אז למה זה אמא יותר לא ענית,
3- פעמים רבות אנו מחפשים את האשם באחרים: בחינוך שהקנו לנו הורינו, בהתנהגות הממונים עלינו בעבודה,ב"גורל" וב"מזל". אלא שהתבוננות פנימית אמיתית תגלה שפעמים רבות אנו האויבים של עצמנו: מרעילים את מוחותינו באמונות ובפחדים שונים ומשונים, מרעילים את גופנו בתזונה קלוקלת, מפירים באופן תדיר את החלטותינו אנו ולא לומדים מניסיוננו. שיר אחר שכתבתי בנושא זה הוא "קוביית המחשבות": לחדור כל תא ותא במוח, לצלול אל תוך נבכי הנפש: למחות הדאגות סרות הטעם, החששות. לדחוק כל שביב מזה להקיץ מפויסים.
4- בהתבוננות החברתית אני מביע את האכזבה שבי הנסמכת על ניסיון חיי. בשירי "אין רחמים" אני מספר על האינטרס הכובש לו מקום עיקרי בחיינו. בשירים רבים אחרים אני מתאר את הרוע הנטוע בליבותינו ומצר על כך מאד. אחד משירים אלה הוא: "לא ידעתי": איש לא הכין אותנו לרוע הזה,
טרם סיפק בידינו להבין, וכבר נותרנו לשייט לבדנו בנהר התנינים, חסרי מגן ונטולי ישועה. צאצאינו מביטים בנו כעת, ולא אזרתי עוז לומר להם כי הכל הבל ורעות רוח, אשליה גדולה. בקרוב יוותרו הם לבדם; וכה רוצה אני שיצאו לדרך חכמים ממני, תמימים פחות ונכונים לכל. ואני איאסף אל האדמה הזאת כעוס וחסר סיפוק. 5-בשירים רבים משלך אני מוצאת התבוננות בטבע, שיש בה מן האנלוגיה לחיי אדם. היכן מצוי החיבור. 5-ההתבוננות בטבע היא חלק מהחיפוש שלי אחר היופי והשלווה, וגם בריחה רגעית מאותו רוע שתיארתי. לדוגמה: שָמַים
יונה מלקטת פירורים מכף ידי. לשעה קלה אין רשע בעולם, רק גוונים אינסוף של חום, ירוק וארגמן. ושמים שענני כבשים לוקקים אותם, ולהקות דרורים חורצות בהם נתיבים של חופש. עבודות שמן של משה טרופה משנת 2010 6- ספר לנו על עצמך, קורותיך. 6- אני בן 50 יליד ותושב תל אביב, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, ועוסק בתחומי ביקורת ואשראי במוסד פיננסי גדול.
7- בשנתיים - שלוש האחרונות גיליתי עולמות: קריאה וכתיבת שירה, ציור (אני מצייר בסטודיו של אישה מקסימה בשם חיה בן צדוק סמוך לנמל ת"א), אני צפר חובב ומקפיד לצעוד בשבילי פארק הירקון בכל יום לבריאות הגוף והנפש. בילוי בשבילי יכול להיות גם לגימת קפה בניחוח קינמון בבית קפה "פריסאי". המוסיקה האהובה עלי היא ג'אז רך ועוטף הבוקע מסקסופון, קלרינט וחליל צד. אהובים עלי גם שירים עבריים שקטים שנוגעים.
8- הבנתי, סוף סוף, שעשיר גדול כבר לא אהיה. לתובנה זו התווספה ההכרה שגם אושר תמידי אינו בר השגה. אני בוחר כיום לסמן לי מטרות אחרות. "רסיסים של אושר" קראתי להם באחד משירי:
מראה נשר דואה ממצוק, מנגינה שסוחפת, כתם צבע ראשון על הקנבס.
בחיבוק היקרים לי, בריקנות אחר בכי מטלטל שמותירה אותי מרחף, חסר כאב ופחד.
אני שואף אותו עמוק לתוכי ומתענג עליו; וכבר פונה לשוב ולחוש בו, בלגימת קפה משובח עם בוקר, בדהירת סלוקי דק גזרה על מדשאות הפארק. אני הולך להופעה של ענת כהן. היא נושפת בקלרינט וסקסופון, ובעוד רגע ימלאו צלילי קסם את חזי, בשרי יעשה חידודין ודמעות של התרגשות יחנקו גרוני בחושך. רסיסים של אושר.
תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |