יש תקופה בחיים הסדירים בה צמד מילים מרגשות נותנות מענה ראוי לכול שאלה המצריכה חשיבה ממושכת יותר מרגע קט. צמד מילים זה משרה ביטחון חסר סיבה מובנת על נפשם וגופם של בני אדם צעירים.
"אני סטודנט", השבתי בקלילות לשאלה האלמותית "מה אתה עושה עם החיים שלך מר. בחור?"
תושבה מלאה ומדויקת, ציון מלא עם דגש על יצירתיות והשראה. "אני סטודנט", בתקופת זמן זו שווה ערך לאני רופא, עורך דין או אני המצאתי את הגריסה המשודרגת לצעירים להעביר את זמנם הפנוי הרחק ממגע אנושי טהור אל מול מחשב נאמן בהסתכלות על תמונות ואמירות חסרות משמעות של אנשים שפגשו לשנייה מסתורית באוטוסטראדה של חייהם האנושיים.
צמד המילים הזה פשוט גאוני ובעזרת מרכיביו ניתן ליצור משפט שלם אשר מתאים לכל מצב. לבחורה נמרצת שתחפוץ לעבור לצידו הרציני יותר של הקשר אשר יכלול אירועים נוספים מלבד סקס בארים וסקס בבארים, אענה – "אני סטודנט, אני לא יכול להתחייב עכשיו למשהו רציני מאמי". לאבא מעודד מידי אשר ישאל אותי איזה עבודה מחויטת אני יכול למצוא במה שאני לומד, אענה – "אבא אני סטודנט, יש כמה תחומים שניתן להתמחות בהם, אני רק צריך לבחור באיזה מהם אני יעשה יותר כסף ואלבש יותר חליפות". וכשאשאל את עצמי ברגע של פיצול אישיות לעת לילה מה לעזאזל אתה רוצה מעצמך, אענה, "תקשיב אני סטודנט, תן לי לסיים להיות סטודנט, ואז אני אגיד לך, כלומר לעצמי, מה אני רוצה שיופיע לאחר המילה "אני" כשאני לא סטודנט, הבנת?" משום שלומר אחרי "אני" מילים כמו, עובד בעבודה זמנית, בקשר רציני, מתכונן לחיים האמיתיים או וואלה לא יודע, הרבה פחות נעים מלהגיד מסטודנט.
כי לא ממש משנה מה אתה לומד עכשיו, העיקר שיש תעודה בסוף עם סמל מסחרי של איזו אגודה מקצועית, תעודה על כך שאתה עושה משהו למען העתיד הזוהר בפוטנציה שלך, על כך שאתה ממש ברגעים אלו, אפילו כשאתה שוכב מסטול עד דמעות בחדרך המחבק, עושה משהו עם החיים שלך, יש לך יעד ומטרה, ותודה לאל יהיה לך מקצוע. ממש שמחת המשפחה, גאון הדור – "אתה סטודנט".
אין דבר מהנה יותר מתחושת החופשיות עקב סטאטוס הסטודנט בחיים. כן, יש מבחנים מידי פעם בתקופה מוגדרת ,מרצים חסרי שיער מקורי וסטודנטים אשר מתעוררים בלילה שקט אחד שטופי זיעה, כיוון שלא הצליחו להקליד מילה במילה ממילותיו המגומגמות של המרצה. דרך אגב היום כבר לא כותבים אלא מקלידים, אף סטודנט לא מעז להשתמש בטכנולוגיה פרימיטיבית כמו עט פיילוט של בני האמיש. היום הכול דרך הלפטופ, חברך הטוב החדש, קל לאילוף, לא משתין לך על הנעליים החדשות ומי באמת צריך כלב כשיש לך "פייסבוק" בהרצאה מרדימה. לכן ניתן להתבלבל בקלות בין כיתת סטודנטים חרוצים אשר מבצעים את חובם הלימודית, לקורס קצרניות בראשית דרכן. אותם הסטודנטים מתלוננים במשך שבוע שאינו יודע לשאול על כאבי הפרקים לאחר מבחן דיו חסר חוש אלקטרוני. בכל מקרה ניתן להיבהל מהיותך סטודנט עקב אותם סטודנטים המלחיצים בהקלדתם התעשייתית , אך מן הצד השני החיים האמיתיים מפחידים הרבה יותר. איך אפשר להשוות באותה העמודה, עבודה זמנית בכדי לשלם שכר דירה חובה ושכר לימוד בושה, לעומת עבודה רצינית חסרת אופק בכדי לשלם עבור מחלקה שלמה של פרי חלציי אהובתך לעתיד שעוד לא פגשת. איך ניתן לתאר תחושה זמן שאין לה סוף מוגדר מלבד המוות. תקופת הסטודנט היא תקופת קדם חיים מודרניים, הפוגה לקראת איזה סופה רועשת שתנוח לעיתים נדירות בשבת.
ועכשיו אני לקראת הסוף, עוד חצי שנה והכול יעלם, המעטפת תיפרץ באכזריות על ידי ידיה נוטפות הדם של החיים האמיתיים וגל אדיר וקריר של מציאות ישטוף אותי, יעיף אותי, יטביע אותי. שחקתי את צמד המילים הללו כול כך עד שאיני יודע דבר אחר, מה עושים, מה אומרים, איך אמורים להרגיש. הפחד לבוש במסכת פורים מתגנב בשקט כמו בסרט אימה דל תקציב ומוחק מעלי את צמד המילים שליווה אותי במשך שלוש שנים.
תמיד הסתכלתי אל אלו שבוכים בטקסים כנקבות חסר שערות בחזה, אך היום שהרגע קרב ובא, אני מבין את זעקתם, אני רואה את הנשמתם מזילה דמעה של חופש. בסיום התואר אתה לא מקבל תעודה, אתה מקבל כרטיס. כרטיס חד כיווני לדלת שברגע שנפתחת, כמו בהמשך לסרט האימה הקודם, נסגרת בחריקה מבעיתה וסוגרת אותך בבועת החיים.
עכשיו אני מבין מדוע המציאו את התואר השני.
