רוחו של הנער

רוחו של הנער ישבה תחת צילו של עץ אשוח זקן, על שורשיו העבים של העץ. שורשיו מזדקרים מהאדמה הלחה לאחר הגשם השותף שירד אמש. עורו של הנער חיוור כמאת שקוף ותחת עיניו עיגולים שחורים המורים על חוסר שינה, וסומק קל כיסה את לחיו החיוורות אך הסומק כמאת ונבלה על ידי חיוורונו, עיניו שחורות כפחם ושערו הבלונדיני חיוור כמו צבע עורו. הנער לבש גלימה מסע שחורה וארוכה. הנער ישב והביט לעבר צמרות העצים המכוסים עלים ירוקים כהים ויפים. הנער הסתכל למעלה מנסה למצוא זכר לשמים הכחולים הנמצאים מעל צמרות העצים הגבוהים. הנער חיפש במרץ. מאמץ את עיניו, אך לא מצא אף נקודת יציאה אחת אל השמים. הנער התייאש, הבעת פניו הפכה למהורהרת עם צל של ספק. עיניו נודדו לעבר עשבי התותים והספק נעלם מעיניו ובמקומם הופיע רגש געגוע. געגוע לכל. ליכולת לאכול, ליכולת לשתות, לנשום ולהריח. הנער ישב בודד. אף לא חייה אחת לא היתה בסביבה, המקום היה דומם כמו ציור שתלוי בכספת סגורה וגם חשוך כאן באותה מידה. הנער לא מבין מדוע החיים הנחיתו עליו כזה דבר. למה הוא? מכל הנוכחים במקום, למה דווקא הוא נפל קורבן לדבר? הכעס הציף אתו מבפנים אך נעלם באותה מהירות שהופיע. הנער ישב מהורהר לא מבין מדוע הוא עדיין כאן. לאחר מותו. לאחר רוחו יצאה מגופו, הנער ראה את גופו שלו מול עיניו. הוא ראה את עצמו שוכב מוצף בדמו שלו. הנער סגר את עיניו לשניות ספורות וכאש שב ופתח אותן הוא היה ביער הזה. הוא נדד ביער במשך זמן רב, רב מידי אבל אל הרגיש עייפות, אף לא טיפה. לבסוף נמאס לנער ללכת והתיישב תחת העץ הזה. כמה זמן כבר ישב? הוא לא ידע. ספרו לנער רבות על החיים לאחר המוות. ספרו לנער על היופי והתענוג של הנוכחות בגן העדן וגם סיפרו לו גם על הכעס והסבל של הגהנום. ופתאום הנער הבין.הנער הבין שאינו זוכר דבר מחייו בחייו. הנער זוכר רק את התחושות שחווה וגם את הרגע האחרון שבוא יכול היה להרגיש משהו, כל דבר שהוא. להרגיש, לנשום ולרעוד מפחד ועכשיו...

ועכשיו אינו יכול להרגיש. רק לחשוב שהוא מרגיש משהו אבל לא להרגיש. ליבו עצר, ליבו נעדם דום ונעלם כלא היה...

וכך הנער ישב. שנים על גבי שנים. יושב תחת צילו של עץ אשוח זקן, על שורשיו העבים של העץ. יושב וחושב ומהרהר. יושב שנים על שגבי שנים ומחכה לבלתי נודע לו. הוא יושב ומחכה לדבר שלא יודע עם... או מה...

פשוט יושב ומהרהר. גופו של הנער לא זז. רק ישב כמו פסל. ולפסל נהפך. גופו התקשה ונהפך לאבן. חיוורת כמאת שקופה אך עיניו המשיכו לנדוד ממקום למקום אינו מודע למתרחש.