העולם שאחרי המוות, או ; למה הכל הוא בעצם כלום.

העולם שאחרי המוות

יום אחד שאל אותי אלוהים מהם שלושת הדברים שארצה לדעת. הדבר הראשון שביקשתי היה לדעת מה נמצא לאחר המוות. לקחנו אוטובוס. החלפנו פעמיים והלכנו רבע שעה ברגל, בסוף הגענו לשערי המוות.אלוהים הלך לשתות קצת מים מהקולר שליד השומר, אפילו לאלוהים קצת קשה בסוף חודש יולי. בינתיים התיישבתי לי על ספסל. קול הרטינה שמתחתיי התריע לי על הימצאותו של מת ממש במקום מושבי. זזתי קצת הצדה ואמרתי: סליחה שאני חי..." ללא שום שמץ של ציניות. הוא ישב לו, יישר את חליפתו שעברתי דרכה בטעות ופתח את העיתון שלו מחדש. "זה בסדר" הוא אמר. "אל תדאג. זה עובר".

אלוהים חזר. פניו סמוקות מחום וחולצתו דבקה לבגדיו. "לא הייתי צריך ללבוש חולצה שחורה" אמר.

העמקנו פנימה אל תוך הגן. לא היה שם הרבה. היה עץ אחד, שני ספסלים ופרח אחד. היתה שם אדמה רגילה ושמיים שהיו לא כחולים ולא אפורים, לבנים משהו. אני חושב שהייתה שם אבן איפה שהו. לא היה שם הרבה, אבל היה שם משהו. היה שם בדיוק מספיק.

אחרי הגן הייתה דלת. ואחרי הדלת הייתה עוד דלת. ואחריה דלת נוספת. שבעקבותיה באה עוד דלת.במסדרונות לפחות היה ממוזג.

הרגשתי שאנחנו הולכים שעות. כל דלת הייתה גדולה ומפוארת מקודמתה. בכל דלת חשבתי "סוף סוף! הדלת המדהימה הזו חייבת להיות הדלת לגן העדן!" אבל הדלתות רק המשיכו להגיע.

כשהגענו לדלת בגובה בניין רב קומות עשויה משנהב מגולף וזהב טהור עצרתי כשידי על הידית. הסתובבתי לעבר אלוהים ושאלתי "יש סוף לדלתות האלו בכלל?".

"לא" הוא ענה בפשטות. לא היה נראה כאילו זה שינה לו יותר מדי אבל לפתע הוא גילה עניין רב בציפורניים האלוהיות שלו.

התרגזתי קצת. הרגע הלכתי שעות על גבי שעות ואין בכלל סוף לדלתות האלה??!

מה המטרה?!

"למה הובלת אותי כל הדרך הזאת אם ככה? למה אין סוף לכל הדלתות המטופשות האלה?!"

אלוהים תקע בי מבט אזהרה שהזכיר לי שלמרות שהוא לובש טישירט שחורה והרגע נסענו יחד באוטובוס, הוא עדיין אלוהים. אז השפלתי מבט כדי להראות לו שלא התכוונתי להעליב את הדלתות הקדושות שלו.

"אתה זה שרצית לדעת מה בא אחרי המוות. ויש סיבה, סיבה טובה מאוד, שאין סוף לדלתות האלו." הוא כחכח בגרונו. 

"הרוב זה בעצם מטאפורה. ככל שאתה ממשיך ללכת, אתה מגלה שלמרות מה שחשבת, יש משהו יותר טוב ממה שראית קודם לכן במהלך הדרך. גם אם חשבת לעצמך שהדלת הקודמת הייתה פסגת כל האפשרי, תגלה לתדהמתך שהדלת הבאה יפה עוד יותר. זה חלק מטבעו של המין האנושי. חלק שממשיך איתו גם לחיים שלאחר המוות. בני האדם שבויים כל כך במרדף אחר היקר והנוצץ והמבטיח, שהם לא מבינים שאין לזה סוף. שתמיד יהיה משהו נוצץ או מבטיח יותר. לא משנה כמה הם ימשיכו ללכת. אתה התייאשת כאן, אבל אין לך מושג כמה הרחיקו לכת אנשים אחרים. היחידים שבאמת זוכים לשלווה מחוץ למבוך הדלתות הזה הם אלה שבחרו לשבת בחוץ, בגן. וכמו שאתה רואה הם מעטים מאוד."

"אז אתה מנסה להגיד לי..." מלמלתי "שגן העדן האמיתי הוא הגינה שם בחוץ? עם האיש שיושב על הספסל?"

אלוהים הנהן.

פתאום הכל היה הגיוני. במקום המרדף האינסופי אחרי מה שטוב יותר ממה שכבר יש לי, האפשרות הטובה ביותר היא להסתפק בדיוק במה שיש בגן הזה.

אין שם הרבה. 

אבל יש שם משהו.

יש שם בדיוק מספיק.

"רגע..."אמרתי. "אם שם זה גן עדן, אז איפה הגיהנום?"

"אה זה?" הוא שאל.

 "מזה יש לכם מספיק שם למטה."