וינה
היתה קרה כמו תחת של מכשפה. אצבעות הכפור שלה נשלחו מתחת לבגדי, צובטים ופולשים
לכל פינה חמימה שעדיין נותרה בגופי. סוליות נעלי הדקות לא הגנו על כפות רגלי ויותר
שימשו כמרזבים שפינו במהירות כל קלוריה שגופי הרועד הצליח לייצר. אצבעות רגלי הפכו
לאותם גלידי קרח מוזרים שניתלו מאיימים מפתחי המרזבים כפגיונות קטנים וחדים.השאלה מי ימות קודם, אני
מקור או המטרה שלי מכדור אקדח,היתה הדבר
היחיד שטרם קפא.
וינה,
כפישהכרתי אותה בפעם הראשונה, התגלתה
כעיר של ניגודים. עיר של חום משקר וקור מצמית, חדש וישן כפי שמעולם לא פגשתי לפני
כן גם בחלומותיי. עיר של קתדרלות, תיאטראות, בתי אופרה ומרתפי יין עתיקים אשר
שימשו לא פעם כמסווה לאותו רוע אשר נשלחתי לחפש ולמגר. בנות הברית וחוזה סן-ז'רמן
הותירו את אוסטריה מחולקת וניטראלית כמו כל מדינה אחרי אונס קבוצתי. וינה של שנות
החמישים שלאחר המלחמה הפכה לבירת הריגול של העולם. קו מפריד בין מזרח ומערב, יעד
מועדף למהגרים, בעיקר מברית המועצות, ובניהם יהודים רבים, יזמים שלא היססו לסרסר
בגופה של העיר המזדקנת ולעשות כסף מהיר בעסקאות אפלותוחשאיות. כשעניתי בשאלון שגרמנית היא שפת האם
שלי לא פיללתי למצוא את עצמי בעירם של מוצארט, בטהובן, היידן, שוברט, ברהמס,
שטראוס ופרויד, אוחז בחוזקה בקת האקדח ומתפלל שאצליח לחסל את המטרה שלי לפני שאקפא
למוות. מעניין איך פרויד היה מגדיר את הרפתקאותיי בוינה? אולי וריאציה לתסביך
אדיפוס.
"תתלבש
חם." אמר לי שבתאי כשתדרך אותי לקראת היציאה. התלבשתי 'חם'. מה כבר מבין צבר ממדינה
ים תיכונית על הקור האירופאי. היינו בתחילת דרכנו החשאית. כשאני נזכר בכל זה היום,
אני עדיין מתפלא איך הושגו כל אותם הישגים. אולי הייה זה מזל של מתחילים, או שפשוט
לא חשבנו שניתן להיכשל. כל כך היינו משוכנעים במעשינו, חדורים במוטיבציה של ילדים
שעולמם עדיין תמים ולא מורכב. בת כמה הייתה המדינה? כמו ילדה קטנה בת שמונה, עטופה
בתמימות נעורים,שבויה עדיין באמונה של צדקת הדרך ובנאיביות שצומחת מחוסר ניסיון.
"יש
ליצור נקודות עוגן." אמר המדריך שלי במה שהיה לקורס מזורז למרגל המתחיל.
"כאלה שאתה תמיד יכול לחזור אליהן כשאתה הולך לאיבוד." עבורי היו אלה
כיכר סטאפנפלץ והרינגשטראסה. היה משהו בעיר העתיקה שמשך אותי פנימה. לכל עיר יש לב
ובוינה היה זה ליבה של מלכת השלג – Innere Stadt. כאן פגשתי לראשונה את הלגה פון בראונשטיינר ששחררה אותי מהתואר
המפוקפק - בתול.
הגעתי
לוינה דרך איטליה והאלפים. היה אז הרבה יותר מסובך להגיע ממקום למקום אבל הרבה
יותר פשוט לנוע כשבאמתחתך אקדח. יצאתי לדרך מצויד בדרכון אוסטרי, שבעת אלפים דולר
שגרמו לי להרגיש כמו מליונר ואקדח פרבלום. היתה זו הפעם הראשונה שיצאתי מגבולות
המדינה. ביומיים הראשונים הייתי שרוי בחלום. למרות המשימה הקשה שהוטלה על כתפי
הרגשתי כמו בטיול לדיסנלנד פריז כשלקחנו את הנכד לפני כמה שנים. כשאני מנסה להיזכר
במה שקרה במהלך השבוע עד שהגעתי לוינה אני נתקל במעין ערפל צבעוני של זיכרונות.
אני לא יודע להבחין בין הזיכרונות הראשונים שלי לזיכרונות מאוחרים יותר. אולי זה
בגלל המחלה אבל אני חושב שהאירועים בוינה היו כל כך חזקים ומשמעותיים עד שהם פשוט
השתלטו על כל הזיכרונות האחרים.
איש
הקשר שלי היה יהודי קטן ומכוער, בעל אף בולבוסי וגבות עבותות שבאמצעותן היה מפגין
את כל קשת רגשותיו. אלכס או סשה כפי שהתעקש שאקרא לו היגר מברית המועצות בהזדמנות
הראשונה שמצא ונעצר בוינה כשזיהה את הפוטנציאל. למרות מוצאו אני בטוח שהוא היה
משתף פעולה עם כל אחד שהכסף מצוי בכיסו. סשה היה מסוג האנשים שמבינים באמת מה מניע
בני אדם ובמצב הפוליטי המיוחד ששרר אז בעולם ובאוסטריה בפרט, הפך לאחד מהעלוקות
המוצלחות שידעו לתרגם את הידע הזה לרווח אישי. לא סבלתי אותו מהרגע הראשון. בכל
פעם שלחצנו ידיים לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שאני צריך לספור את האצבעות לוודא שאף
אחת לא חסרה. יהודי מהסוג שהצדיק אנטישמיות עד כמה שזה נשמע נורא. סשה היה רב אומן
במלאכתו וידע לעשות כסף מכל בדל שמועה. אני לא בטוח שלא הוא זה ששכנע את המוסד כי
יש לא מעט נאצים שמצאו בוינה מקלט והפך את ביתו לתחנת מעבר מאוד רווחית לכל
הפעילות החשאית שלנו באזור. היה זה מבצע "לכל איש יש שם" בגרסה המוסדית.
כל אחד מאיתנו קיבל שם ופרטים מזהים של פושע נאצי מבוקש שעקבותיו נעלמו. המשימה
שלי היתה לאתר, לזהות, ללכוד או להרוג את המטרה שקיבלתי. משימת ציד קלאסית שבארץ
קיבלה נופך רומנטי והרפתקני בעוד שבמציאות היתה מאוד רחוקה מכך. לפני שיצאתי
למשימה הרגשתי מעין תחושת הרפתקנות רומנטית. בדיוק אותה תחושה שאחר כך תורגמה
בהצלחה לסדרת סרטי ג'ימס בונד 007. הסוכן בעל הרישיון להרוג. עבורי, כבחור צעיר,
האקדח, הכסף והמשימה הסודית היו בדיוק השילוב הנכון להניע אותי לבצוע מעשה שמנוגד
במהותו לחינוך שקיבלתי. היו כמובן גם צדקת דרכנו, הנקמה במי שפשעו בעם היהודי,
הידיעה שאם אנחנו כעם לא נדאג לעצמנו איש לא יעשה זאת. כפי שכבר נכתב בדם הקורבנות
על דפי ההיסטוריה. אבל עבורי היו אלה בראש וראשונה האקדח, על כל סמליותו (פרויד
בוודאי יוסיף את סמליותו הפאלית), הכסף וההחלטה שהופקדה בידי לגבי חייו שלמישהו אחר.
זה
מוזר שאני לא זוכר את שמו של מי שהייתי בעקבותיו אולי גם לזה יש איזו משמעות
פרויאדנית נסתרת. אני זוכר שהוא היה יליד וינה. רשע מרושע שעשה פשעים כנגד האנושות
והעם היהודי. אחרי המלחמה הצליח להימלט מבית כלא סובייטי וכנראה עשה את דרכו כמו
פליטים רבים אל תוך החלל המוזר שנוצר בוינה. סימני הזיהוי שלו היו שיער בלונדיני,
עיניים חומות וסימן לידה בצורת חצי סער חום מעל לשקע הטבור. אני זוכר שחשבתי שזה
מוזר שמספקים לנו סמני זיהוי שאין שום סיכוי להיעזר בהם. למרות קרבתה של אוסטריה
להונגריה (גם גיאוגרפית וגם כחלק מהאימפריה) מרחצאות לא היו להיט בתקופה ההיא
בוינה ולא הצלחתי לדמיין איך אני משכנע חשודים פוטנציאליים לחשוף את הפופיק בקור
הזה.
הגעתי
לוינה ביום ראשון בבוקר. נותרו לי כמעט ארבע שעות עד לפגישת איש הקשר בפארק פארטר
ליד הגלגל ענק. דבר ראשון הלכתי לבדוק את העוגנים שלי בכיכר סטאפאנפלץ. אני זוכר
שהקתדרלההרשימה אותי מאוד. עד אז לא שזפה
עיני מבנים בסדר גודל כזה. בדיוק מאחוריה כמעט והשלימו את בנייתו מחדש של בית
האופרה וכל האווירה מסביב הייתה של מעין פסטיבל חגיגי וססגוני. אולי זו היתה רק
התרגשות הנעורים שלי אבל באותם רגעים ראשונים הסתובבתי בעיר העתיקה מלא התפעלות
וחיות. המשימה שבגינה הגעתי לכאן, נדחקה לאיזו קרן זווית בירכתי מוחי. חוויתי
חוויית תיירות אמיתית בפעם הראשונה בחיי.
התיישבתי באחד מבתי הקפה המזמינים והרגשתי כחבר בחוג הסילון כשהזמנתי כוס קקאו
ועוגת זאכאר רוויית קצפת. כמי שהגיע זה עתה מה'צנע' לא יכולתי לעשות משהו שיבטא
בצורה טובה יותר את תחושת החופש והכח שפיעמו בי. הבטתי בעוברים והשבות, ביושבי בית
הקפה, בבנינים שמסביבי. האזנתי להמולת העיר הגדולה, לצלילי הגרמנית ולמבטא שהיה
קצת שונה מזה שזכרתי מהבית. התפעלתי מכלי הרכב ומהמוני בני האדם ומהעובדה שלאיש
אין מושג למה אני כאן. לאט לאט חדרה לתוכי ההכרה שכנראה שלאיש ממש לא איכפת.
כיאה
למעמדי החדש, נפנפתי למונית שעצרה לידי. אולי זאת היתה רק ההתרגשות שבגינה הנהג לא
הבין את הגרמנית שלי ולאן אני רוצה להגיע.
'פארטר' אמרתי לבסוף בקול ניחר ולרגע אחד מייסר חששתי שהכיסוי שלי נחשף. הגלגל
הענק שזה עתה הוצב בפארק משך מיד את תשומת ליבי. מעולם לא ראיתי דבר כזה ולא הבנתי
את מטרתו. למה שאנשים ירצו לשלם כסף בכדי לשבת בגונדולות שבברורהיו מסוכנות ועמדו להישמט בכל רגע מהציר הרעוע
עליו הן הטלטלו ללא כל שליטה. אמרו לי לחפש גבר נמוך, שיער שחור ומקורזל כשעיתון
מקופל מתחת לזרועו השמאלית. ניסיתי לאתר את הדמות האמורה בתוך קהל האנשים שגדשו את
רחבת הגלגל. המקום המה ממבקרים למרות הקור העז. חיפשתי דמות נמוכת קומה בעלת שיער
שחור ומקורזלולא מצאתי. מצידה השני של
הרחבה עמדו דוכנים של סוכר סבא ותפוחים מסוכרים על מקל. הבחנתי בדמות נמוכה הבוטשת
ברגליה ושעיתון מבצבץ מבין כפלי מעילה. לא הצלחתי להבחין בסוג השיער או צבעו כי
הדמות חבשה כובע פרווה שכיסה את אוזניה. לא מצאתי מועמד מתאים יותר לכן ניגשתי
ונעמדתי לידו, בוחן לכאורה את הגלגל הגדול שהחל להסתובב לכל צווחות השימחה של
היושבים האומללים בגונדולות.
"וויר
די וואל האט." אמרתי כאילו לעצמי. "האט די קוואל." ענתה לי הדמות
והסבה את ראשה אלי. זוג עיניים שחורות סקרו אותי מתוך יער עבות של גבות. פניה של
הדמות אמרו שעשוע חשדני או ליגלוג מתנשא. לא ידעתי אם זה בגלל המיבטא שלי או בגלל
הסיסמה המטופשת – היכן שנמצאת הבחירה שם נמצא הכאב. לא הייתי מסוגל לדעת אז, עד
כמה הפתגם הזה הצליח לחזות את ביקורי הראשון בוינה. רציתי לומר חיים וללחוץ את
ידו, חיים דיימנט (בלי א') אבל הצלחתי להתעשת בזמן ולמלמל הנס, הנס ווגנקנכט
מליפציג. הגבות סקרו אותי באיטיות מלמטה למעלה ואני התאפקתי מלחייך למחשבה שבקלות
ציפור יכולה לבנות שם קן.
ניסיתי
לרקוע ברגלי, להזרים מעט דם ותחושה. קור ידית האקדח חדרה וצרבה מבעד לכפפות העור.
היטבתי את הצעיף שעל צווארי, מנסה לאטום, כמיטב יכולתי את דליפת החום. אדישות
וחוסר איכפתיות החלו להשתלט עלי. שנים מאוחר יותר, שמעתי הרצאה מפיסיולוג שהסביר
שזה חלק מתהליך ההשפעה של הקור. כשהגוף כבר לא מצליח לחמם את עצמו האדם מתחיל לוותר
בקרב ההישרדות חסר הסיכוי נגד הקפיאה למוות. קיוויתי שהמטרה שלי תגיע לפני שאשבר.
סשה
הפנה אותי למועדון בעיר העתיקה. עמדתי דקות ארוכות בחוץ לפני שירדתי במדרגות
החשוכות שהובילו למרתף. דלת רחבה מעץ אלון גושני חסמה את דרכי. נורה חלשה, צבועה
ברשלנות באדום, הטילה אור מטריד. יותר מדגישה את הצללים מאשר מאירה. לא היה שום
שלט או סימן המעיד כי הגעתי למקום הנכון. רציתי להצמיד את אוזני לדלת שחסמה בהצלחה
כל צליל, אם היה כזה, מעברה השני, אבל חששתי שאולי מישהו מסתכל עלי. הקשתי בהיסוס
ואחר כך הלמתי בחוזקה. צוהר קטן נפתח אל מול פני וזוג עיניים שחורות בחנו אותי.
"זשה שלח אותי!" אמרתי, עם 'ז' כפי שהורה לי סשה. הצוהר נסגר והדלת
העצומה נפתחה בקול חרישי להפתעתי. נבלעתי בענן סמיך של סגריות וסיגרים. קולות
נגינה וצחוק גרוני של נשים מיוחמות משכו אותי פנימה כמו בקסם. לא הצלחתי לראות את
מי שפתח לי את הדלת אבל היא נסגרה מאחורי אחרי שעשיתי שני צעדים מהססים פנימה.
הבנתי שזה לא הזמן להיסוסים ופסעתי, סומא למחצה, אל תוך חלל גדול, עמוס בשולחנות
ובאנשים. ריח עז של אלכוהול, בושם ובשר חרוך הבליחו מדי פעם, גוברים על ריחו הצורב
של העשן. היה שם עוד סוג של ריח, ממש על גבול קצה ההכרה שלי. ריח שרק אחרי שנים
רבות במקצוע למדתי לזהות אותו. ריחה של הסכנה.
אני
לא זוכר את רוב השתלשלויות של אותו הערב. משונה מה אנחנו זוכרים ואיך. איך הריחות
והטעמים עדיין חיים בתוכי בעוד הפרטים והפנים היטשטשו לכדי ביצה חסרת פשר. סשה אמר
שהלגה פון בראונשטיינר יודעת על כל אחד שמגיע או מנסה להסתתר בוינה. אני זוכר שהיו
לי כל מני רעיונות ותוכניות איך למצוא אותה ולהתקרב אליה. נוטה לבטוח יותר מדי
בממון שבכיסי שיפלס לי דרך למידע שברשותה. המציאות היא הרבה יותר מתוחכמת ומצויידת
לרוב בחוש הומור מקאברי, בדרך כלל על חשבוננו. הזיכרון הבא שיש לי הוא מדירתה
המעוצבת באופן מצועצע, מריח הבושם המשכר שלה ונשיכות האהבה הקטנות שלה על צווארי.
אני כן זוכר בברור שהייתי עסוק בלהרגיע את מצפוני. זה חלק מהמשימה. אסתר תבין, שכנעתי
את עצמי, למרות שתכננו להתחתן כשאחזור,
ברגע שיהיה לי קצת כסף. הלגה הטריפה את חושי. היתה לה לשון עבה ומחוספסת שכמו טריסטרם נהגה לצאת
למסעות מחקר ארוכים בתוך פי ואחר כך היתה מעבירה בי רטטים של עונג בליקוקים ארוכים,
מתמשכים וחסרי בושה. עד כמה שהיו מעשי הפריצות שלנו היו חסרי בושה ומעצורים, למעט פעם אחת,
מעולם לא ראיתי אותה עירומה. היא הייתה נוהגת להפשיט אותי באיטיות ובחושניות.
נועצת ציפורניים, לשון ולפעמים נושכת. מתפעלת בקול נהמה חרישית כמו פומה מיוחמת,
מגופי השרירי והצעיר. היו בנינו, לדעתי לפחות עשרים שנה הבדל. בסופו של דבר, כשהייתי
מגיע למצב שאני לא יכול יותר, הייתה מפשילה מעט את שימלתה, ונעמדת מעלי בפיסוק
רחב. מסרבת בתוקף לכל נסיון שלי לשלוח ידיים. "בלי ידיים!" היתה מצווה
עלי בקול בס נמוך מעוות מרוב תאווה. בגבה אלי היתה כורעת באיטיות כשאני לפות בעוצמה
בידה הגדולה והחזקה. הייתה מכוונת אותי אל קירבה באיטיות מטרפת. לא מאפשרת לי לזוז
עד שהוחזרה כל החרב אל נדנה. אז היתה נשענת לאחור. מטילה עלי את כל כובד משקלה ובתנועות
קלות של אגנה הייתה מטריפה אותי. כשתנועותיי היו הופכות לנואשות יותר ויותר נהגה
לשלוח יד אחת אל בין רגליה. כמעט תמיד כשלא יכול הייתי יותר להחזיק מעמד יותר והתפרקתי
אל תוכה בצעקת שבר, היתה בוטשת באלימות עם היד שבין רגליה. בעוצמה שהיתה מזעזעת את
שנינו ושניות מועטות אחרי הייתה מגיעה גם היא לאביונה. ידעתי לזהות את הרגע. גופה
היה קופא, אחר כך רועד בלי שליטה ואז, עמוק מתוך קרביה, היתה יוצאת נעמה נמוכה, על
גבול השמיעה שהיתה נקטעת באודה באיבה. מין אנחה מורבידית שהיתה מעבירה בי
חלחלה.בגלל שאנחתה הייתה נקטעת הייתי
תמיד ממשיך אותה בדמיוני כעולה ועולה ומתנפצת בצרחה חייתית על תקרת החדר. מיד לאחר
מכן היתה מסתלקת לדקות ארוכות בתוך חדר הרחצה וחוזרת משם לבושה ומאופרת כאילו לא
להשאיר שום עדות למעשינו. הלגה היתה אשת שיחה מדהימה ובאמת הכירה את כולם אבל חוץ
מזיונים ואנחות למחצה לא הצלחתי להתקדם במשימתי.
לילה
אחד, כשהיתה מבושמת במיוחד ואחרי הסימפוניה הבלתי גמורה שלנו, היא לא מיהרה לחדר
הרחצה. היא נחלצה ממני, ישרה את שימלתה, רכנה אלי ולחשה "איך ליבדיש מיינה גילייבטה".
שיערותיה מכריחות אותי לעצום את עיני וריחה מציף את נחירי. ניסיתי למשוך אותה אלי,
לחבק אותה. כל כך רציתי אותה בחיקי אבל היא השתחררה במהירות ומיהרה לחדר הרחצה. רק
אחרי שהוני התדלדל באופן מדאיג ביותר,
עזרתי אומץ ושאלתי אותה אם היא מכירה את המטרה שלי. ישבנו בדירתה המצועצעת והאזנו
לפרק הראשון מתוך הסימפוניה התישעים ושש של היידן. הירח הציץ מהחלון כאילו גבר על
האור שבתוך החדר ויצר הילה מסתורית מסביב לשיערה הבלונדיני. לגמנו באיטיות מיין
הפורט והמוסיקה מילאה את כל החללים והסדקים שהשקט יצר. התבוננתי לתוך עיניה החומות
ושאלתי אותה עליו כאילו בהיסח הדעת. יכולתי לראות את אישוניה מתרחבים ואני לא בטוח
אם היה זה אורו של הירח או שפניה באמת החווירו. לאחר שהתקליט הסתיים והמשיך בקול
חורקני שוב ושוב. היא שאלה האם זה באמת חשוב לי. היא לא שאלה מי זה או למה אני
מחפש אותו. אחר כך היא נעמדה מול החלון טובעת כולה בתוך אורו הכסוף. ניגשתי אליה
ונצמדתי אליה מאחור. מצמיד את עצמי אל השקע בישנה. היא עמדה שם קפואה, לא מזיזה
שריר גם כשחפנתי את שדיה המפוארים מאחור. פתאום היא הסתובבה, מרחיקה אותי ממנה.
תחכה מחרתיים בשעה אחת בלילה ליד הכניסה האחורית של האופרה. אז, ליוותה אותי
בתקיפות לדלת. עמדתי דקות ארוכות מאחורי הדלת, מאזין לחריקות הצורמות של התקליט,
לא מבין מה בדיוק קרה עכשיו.
החלטתי
להתייצב בעמדה שהיא מסרה לי כבר בשעה אחת עשרה בלילה. יום קודם סיירתי באיזור
ולמדתי אותו בעל פה. את הפתחים ברחוב שמאחורי. את החצרות, דרכי מילוט ומקומות
מסתור. אפילו מקומות שעלולים להפוך למלכודת פתאומית מיפיתי ושיננתי. היה קר מאוד
וכמעט אף אחד לא הסתובב ברחוב. אנשים העדיפו את המחסה החמים והבטוח של ביתם או של
המועדונים והברים. בשתים עשרה וחצי הייתי כבר קפוא לגמרי. באחת וחצי איבדתי את
התחושה ברגליים. ידעתי שלא אוכל להחזיק עוד הרבה מעמד. זה הפך לקרב של נחישות בין
הקור לבין העמידה במשימה. ידעתי שהקור עומד לנצח. אז נשמע מלמול מכיוון הסמטה וצל
ארוך נראה על הקיר. לפתתי בחוזקה את האקדח ובאצבע צבה מקור הסטתי את הנצרה. קיוויתי
שלמרות הקור אהיה מספיק יציב ואפגע במטרה. לא היה לי ספק שהאיש שלשמו הגעתי עומד
לצאת מהסמטה ולסיים את מעלליו הנפשעים. יישרתי את ידי הרועדת ותמכתי בה עם היד
השניה כפי שתרגלתי אינספור פעמים. דמות כהה פסעה לקראתי מתוך החשיכה. למרות שהייתי
בטוח שהוא לא יכול לראות אותי הייתה לי תחושה שהוא יודע שאני כאן ולמרות זאת הוא
המשיך להתקדם לקראתי. אצבעי החלה לסחוט את ההדק אבל התאפקתי. הייתי זקוק לזיהוי
ודאי ואולי משהו אחר עצר אותי. הוא יצא מהצללים וחצה את הרחוב היישר אלי. פנס
הרחוב האיר אותו מאחור יוצר מעין הילה בשיערו הבלונדיני. ליבי פרפר מהתרגשות.
האדרנלין שטף את דמי ואז ההפתעה חנקה את גרוני. הלגה?!
היא
אמרה שהיא תסביר לי הכל אצלה בדירה. משהו השתבש. נראה שהיא לא מודעת בכלל לכך שעוד
שניה הייתי הורג אותה. כשהגענו אליה לדירה היא מזגה לי כוסית שרי ולעצמה היא מזגה
כוס נדיבה. אחר כך החלה לפתות אותי ולהסעיר את דמי כמו שרק היא ידעה איך. אני לא
זוכר אם הייתי שיכור או שלא התגברתי על מנת האדרנלין שחוויתי, אבל מצאתי את עצמי
קשור ואת ידיה ופיה עושים שמות בגופי. שוב חור גדול בזיכרון שלי. אני לא יודע אם
זה בגלל המחלה או שפשוט הדחקתי את מה שקרה שם. איכשהו הצלחתי להשתחרר ולאחוז באקדח
שהיה מונח בכיס המקטורן. היא היתה בגבה אלי ולא אמרה דבר ולא הסתובבה. הדבר היחיד
שעשתה, בפעם הראשונה שלנו ביחד - היא התפשטה. אני לא יודע מתי הבנתי בדיוק ואם
יריתי בה בגלל מה שהרגשתי או כי הייתי צריך. הכדור ננעץ בצווארה מאחור היישר בגזע
המוח. ידעתי שמהזוית הזו הוא יחדור לתוך חלל המוח. מוות ודאי. ראשה הוטח לפנים
וחצי אנחה נפלטה משפתיה המתות. זזתי בזמן בכדי לאפשר לגופתה לצנוח על המיטה. הבטתי
משתאה בחזה הקטן שלה שהיה כולו בלוף וריפוד. אילצתי את עצמי להתבונן בצללית השיער הבהיר שבין
רגליה. במרכזה שכב חסר חיים איבר שלא נימול מעולם. בחנתי היטב את כתם הלידה החום בצורת
סהר מעל שקע טבורה. הרמתי את השימלה מהרצפה וכיסיתי אותה בזהירות. מוחה את המראה
הנורא מעיני. לא היה לי ספק שהיא ידעה מי אני מהרגע הראשון. ליטפתי ברכות את לחיה,
מעביר את ידי בפעם האחרונה בשיערה הבלונדיני, על שפתיה המתות. יצאתי מהדירה
המצועצעת משאיר את הדלת פתוחה אחרי. ניזכר רק במה שהיא אמרה לי ממש לפני שיריתי
בה, במעין חצי אנחה. כאילו משלימה עם הבלתי נמנע. משהו שהבהיל אותי וגרם לי לסחוט
את ההדק. "בוודאי שידעתי שאתה יהודי. עשו לך ברית מיינה גילייבטה."
הדפים רעדו בידו עד שהוא פשוט הניח להם לצנוח על הרצפה ברשרוש חרישי.
חשב שכבר הוא יכול להכיל את הכאב. אבל כל פעם הוא מגלה סדק חדש שמתוכו הוא נוזל
החוצה. לוקח לו לפעמים יום שלם לסתום את הסדק. אנשים כבר שכחו. דפדפו הלאה. האם גם
עליו נגזר לשכוח אותה. האם גם הוא יצטער יום אחד שלא תיעד את אהבתם. כשהזיכרונות
יהפכו לכדי צללים חסרי צבע וצלילים. בפעמים האלה חיבק את הכאב לקירבו. מאלץ את
עצמו להיזכר באמצעותו. כבר פעמיים התעורר בבוקר, צפוד כולו ובקושי זז. שוב הוא
נרדם בתוך ארון הבגדים שלה מנסה לחרוט את ריחה. מפחד שבסוף הוא ישכח את הכול. הוא
לא פחד שישכח אותה ולא יוכל להתמודד עם זיכרונותיו הדועכים. מה שהכי הפחיד אותו
שהוא ישכח וימצא לעצמו חיים חליפיים. אולי אפילו הוא יהיה מאושר שוב. המחשבה הזו
הבעיטה אותו. כאילו הוא רומס את זיכרונה ברגל גסה. למה את קורבנות ונספי השואה
אנחנו מבקשים לשמר ולזכור ואילו את אלה הכי יקרים לנו מצפים מאיתנו לשכוח ולהמשיך הלאה?
היו לו עוד הרבה למה כאלה. למות שייסרו את נפשו כמו נמלים לסוכר. ברגע שהצלחת
להיפטר מאחד הגיעו עוד עשר.
