סימפוניית החיים

מנגן על הוורידים

מיתרים מתוחים של כינור

סימפוניית החיים מעולם לא נשמעה עצובה כל כך

הלב הולם בתוף פנימי מעמיק את תחושת הפחד

מעמיק את תחושת הבדידות הנצחית

הכל סתמי, אשלייתי, כמו מגע אלקטרוני בלתי נשלט

והמילים זורמות, זורמות בלי רגש למפל של אגו

הכל מוכתם. הכל קרוי בשם. הכל ממוסגר. כלוא. הכל בעצם ריק מתוכן.

אין המנגינה נשמעת כאשר אין שומע.

אין מנגינה. אין חיים.

הכל הצגה. קריקטורה בעצם, ואנחנו עוטים מסכות, שכבות של התגוננויות מאחרים ומעצמנו.

עד שאין אנו מבחינים בעצמנו או בסביבה כי אין עצמינו ואין סביבה.

ישנה מסכה שלמדנו איך ללבוש אך לא למדנו איך להסיר.