הרגשתי עייפות נוראית כפי שלא הרגשתי בחיי, הגוף שלי סירב לזוז, כאילו קפא בזמן, ואילו המוח שיתף איתו פעולה וסירב בתוקף לתת פקודת תנועה החלטית לשרירים אשר נשארו אילמים במקומם כבסרט כתוביות נושן. שום חלק בגופי לא פעל, אפילו הניסיונות לפקיחת עיניים נכשלו פעם אחר פעם.
שמעתי דיבורים סביבי או יותר נכון מעלי, לקטתי את כל כוח הריכוז שנותר במצברי גופי בכדי להקשיב לרחש מסביב, בכדי להבין מה קורה פה? מה קורה לי? אך הקולות היו רחוקים מידי, ומשום מה בצורה בלתי מובנת הרגשתי כי הקולות מגיעים מגבוה, חגים מעלי כלהקת שחפים דברנית.
"לעזאזל איך הגעתי למצב הזה?" אמרתי לעצמי בעצבנות.
"כנראה שהגיע זמנך", אמר קול לצידי והפתיע אותי למוות.
"מי זה? איפה אתה? איפה אני? מה קורה פה קיבינימט, תשחררו אותי, אני..."
"ואוו, תירגע בחור", אמר הקול שנשמע לפתע מפוחד בעצמו, "אני לא זה שהביא אותך לפה"
"אז מי? מי האחראי פה? אני רוצה לדבר עם האחראי עכשיו"
"האחראי", הקול צחק בחוזקה, "אתה רוצה את האחראי?"
"אתה צוחק עלי, אוו חכה ברגע שאני אפקח את העניים אני.."
"תקשיב אתה מתעצבן סתם, זה לא טוב לבריאות", ושוב צחוקו המלגלג קרע את הסביבה, הפעם אף בעוצמה רבה יותר, "זה לא טוב לבריאות, ואוו זה היה באמת טוב. תשמע אני אעשה לך טובה" , אמר הקול שאט אט התגלה כקול של נער צעיר, "בגלל שלא צחקתי ככה שנים אני אסביר לך את המצב בו אתה נמצא".
"אני לא רוצה שאיזה צעיר מושתן יסביר לי את המצב, אני רוצה את לאחראי שלך עכשיו, אני מוכן לשלם כל סכום, כסף זה לא בעיה בשבילי, כמה שהוא רוצה הוא יקבל!".
"טוב, אם אתה כל כך רוצה את האחראי אז כדי שתתחיל להתפלל"
"למי?" שאלתי בעצבנות
"לאחראי"
"מה?"
"אתה ממש לא מבין אהה..."
"אני מבין טוב מאוד, רק תדע שיש לי חברים בעלי כוח ואם אני אפגע..."
"הבת שלך דווקא מאוד חמודה", אמר לפתע, ולמרות שאין הגיון בכך שהגוף שלי קפא משום שממילא לא יכולתי לזוז, הרגשתי קור מבעית חודר לתוך מחשבותיי, "ממש מתאים לה שחור, אולי תסדר לי אותה, מה אתה אומר?"
ניסיתי להזיז את גופי בכול הכוח, הבן זונה הזה חטף אותי ואת הבת שלי, אולי את כול המשפחה שלי, לא ידעתי מה לעשות, מה לחשוב, לעזאזל אפילו לא יכולתי לבכות מפחד.
"מה אתה רוצה ממני? מה אתה רוצה מהמשפחה שלי, תשחרר אותי בבקשה", התחננתי בפניו, התחננתי בפני מי שנשמע כמו ילד קטן עם בלונים באף.
"ואוו אדוני, אני ממש מצטער לא הייתי צריך לשחק איתך ככה, בדרך כלל אלו שמגיעים לכאן זוכרים איך הם הגיעו ויותר קל להם לעכל את זה, אבל כנראה שבמקרה שלך זה יהיה קצת יותר מסובך"
לא הבנתי מילה שיצאה מפי הבחור.
"פשוט תגיד לה מה אתה רוצה?", אמרתי בקול הכי מרגש שהצלחתי לגייס משיעורי הדרמה של כיתה ה'
"אוקי אני פשוט אגיד לך את זה בפשטות, אתה די מה שנקרא, מת"
הוא אמר זאת בכזאת פשטות, כזאת קלילות, כאילו זה עניין של מה בכך, "אתה יכול לעשות לי מה שאתה רוצה, רק תשחרר את הבת שלי, כול החיים שלה לפנייה היא רק..."
"תשמע אדוני אתה לא מבין אותי", קטע אותי החוצפן הקטן, "אני ואתה באותה הסירה, כלומר אם היא הייתה קבורה עמוק מתחת לאדמה, אני ואתה מתים!"
"גם אותך חטפו?", שאלתי בפליאה.
"תקשיב, אני אנסה להסביר לך את זה לאט כדי שתבין מהר, אני ואתה מתים, שנינו עכשיו נמצאים מתחת לאדמה, אחד ליד השני, טוב האמת שאתה עדיין לא מכוסה בחול, אבל עוד מעט תגמר ההלוויה שלך ואז אני ואתה נהיה בדיוק באותו המצב"
לא ידעתי מה לחשוב, מה אפשר לחשוב בכלל שאומרים לך דבר כזה, שאתה נתון לחסדיו של איזה מטורף, מה עושים במצב כזה, בעצם אני לא יודע אפילו באיזה מצב אני.
"תשמע אני לא מטורף, אני רק מנסה לעזור לך להבין"
"בנוסף לכול אתה קורא גם מחשבות?", שאלתי בעצבנו מהולה בפחד עמוק.
"האמת כן וגם אתה, אנחנו המתים לא יכולים לדבר, אנחנו רק קוראים מחשבות. אם לא שמת לב אתה לא יכול לזוז, לפתוח את העיניים, או להזיז את הפה, ועדיין אתה מדבר איתי, למעשה בכול השיחה בנינו לא הזזת את הפה לרגע".
לעזאזל, הוא צודק אני לא יכול להזיז שום איבר בגוף, גם לא את הפה, איך לעזאזל אני מדבר איך הוא שומע אותי, מה קורה פה??
"אמרתי לך שאני צודק", אמר הנער, הילד, או המת הקבור לידי?
סירבתי להאמין, דברים כאליו לא באמת קורים, אנחנו לא בסרט מדע בדיוני, אנשים מתים לא חיים.
לפתע נשמעה זעקה איומה מרחוק אשר התקרבה אליה באיטיות משתקת, הכרתי את הקול, הכרתי אותו מאז שהוציא את הקול הראשון שלו.
"הבת שלך לוקחת את זה ממש קשה, אבל אשתך לא ממש"
"אם תיתן לי לפתוח את העיניים לראות מה קורה בחוץ אני אוכל להאמין לך, רק תן לי לפקוח את העיניים, בבקשה".
"תשמע מאוד מחמיא לי שאתה חושב שיש לי כול כך הרבה יכולות, אך הדבר הראשון שמתים לא עושים זה לפקוח עיניים, אפילו אני הספקתי ללמוד את זה בשיעורי ביולוגיה"
"אז איך אתה יכול לראות?"
"אני רוח רפאים אני יכול לראות דרך הכול, ממש כמו סופרמן, למרות שאני תמיד העדפתי את ספיידרמן, הרבה יותר מגניב לעשות קורים מאשר..."
"מה איתי? מתי אני אוכל לראות?" קטעתי אותו, אך יחד עם זאת משתף פועלה עם הרעיון האפוקליפטי שנזרק לעברי ממש לפני רגע. למרות שעדיין סירבתי להאמין לגמרי לדברים של הנער, בצורה מפחידה ומוזרה כלשהי, זה נראה הגינוי איכשהו.
"נכון שיש את הקטע הזה שאתה נמצא הרבה זמן בחושך ואז פתאום מדליק את האור, אתה רואה שחור לכמה רגעים"
"נכון", עניתי.
"אז זה אותו הדבר אבל הפוך, כשעוברים מן החיים למתים יש את אותו הדבר רק שפה זה לוקח כמה שבועות"
"מה?", צעקתי לעברו, "אני לא אראה שבועות?"
"תסתכל על הצד החיובי"
"איזה צד חיובי יש בכול הסיפור הזה? אתה אומר לי שאני מת, קבור מתחת לאדמה, ומעלי אשתי רוקדת עכשיו סמבה עם רודריגו המאהב הלטיני שלה על הקבר שלי, והדבר הכי גרוע הוא שאני מאמין לכול זיבולי השכל שלך, למרות שבטח אתה איזה חנון מחוצ'קן מאונן שמנסה עלי איזה תרופה שמשתקת את הגוף ומתכוון לעשות ממני איזה מחקר מזוין באוקספורד".
"אם אתה מציג את זה ככה אז באמת.."
"אני לא יודע מה לעשות, לעזאזל אני אפילו לא יכול לבכות על המצב הארור הזה, אני לא יכול לדפוק את הראש בקיר, אני לא יכול ללעוס לעצמי את הווריד, תהרוג אותי בבקשה, אני לא מסוגל יותר, רק תהרוג אותי".
"אוקי אם אתה רוצה, אני מוכן להרוג אותך.."
"תודה רבה באמת", אמרתי בציניות. אך לפחות גיליתי את הבלוף, הכול שטויות, כל מה שנאמר לי אינו נכון, איך נתתי לעצמי להאמין בכזו קלילות, איזה טיפש. אך לפחות ההשלמה החלקית שלי עם המוות המזויף שלי הקלה על ההרגשה שאני הולך למות כעת באמת ובתמים, "מעניין אם זה יכאב", הייתה המחשבה היחידה שרצה במוחי כעת.
"מוכן?", אמר הקול.
"כן" אמרתי מבלי לקחת נשימה אחרונה ואז זה הכה בי בכזו עוצמה שלמרות שהבנתי את האמת המרה, הרגשתי כי מתתי שוב.
"אתה מת", אמר הקול ואז התגלגל מצחוק פעם נוספת.
"אני לא יכול לנשום", אמרתי לעצמי יותר מאשר לו.
"דינג דינג, תשובה נכונה", אמר הקול שנהנה מכול רגע, "ספרו לו במה הוא זכה. זכית ב...בטיול מסביב לעולם הבא מתנת חיים הקברן, בחיים הקברן קוברים עם כול הנשמה או שלא קוברים בכלל"
איך לא שמתי לב לזה, לא הצלחתי להזיז אף שריר בגוף, לא לפתוח את העיניים, לדבר מבלי להזיז את הפה, ובלי לנשום, בלי אוויר, בלי חמצן, בלי חיים. קשה להסביר את ההרגשה הזאת שאתה מת. כשאתה חיי מסתכלים על המוות בכזה צער ויגון, בכזה פחד ובהלה שבעצם התחושה ברגע האמיתי הייתה הקלה. הכול נגמר, סופית. בלי אולי או עוד לא, בלי סיכוי, בלי צ'אנס אחרון נוסף, פשוט נגמר, ה-ק-ל-ה.
"מי אתה?" שאלתי את הקול לאחר שצחוקו נחלש מעט, ונראה כי הוא נרגע ממופע הסטנד אפ של עצמו.
"אני ירון", אמר הקול ובפעם הראשונה נשמע גוון רציני לקולו, "נהרגתי, או יותר נכון נרצחתי על ידי אימא שלי ביום ההולדת ה – 14 שלי"
ליבי הלא פועם התמלא צער עמוק כלפיו הילד, יכולתי להישבע שדמעה דמיונית זלגה מעיני. "כמה איום", אמרתי, או יותר נכון חשבתי בצער.
"זה לא כזה נורא", אמר ירון שנשמע כמקריא דיאלוג ממחזה, "בזכות הדרך בה הגעתי לעולם הזה, נמחלו לי כול חטאי, והגעתי לכאן ולא למקום שאליו מגיעים כול החוטאים"
"לגיהינום?" שאלתי בסקרנות.
"לא, לחדרה", אם ירון לא היה מת הייתי יכול להגיד שמהבדיחה הזאת הוא מת מצחוק.
"מצטער", הוא אמר בעודו עדיין מגחך, "אבל אפשר לעבוד עלייך בכזו קלות. האמת היא שאני נהרגתי בצבא, לא באיזה מבצע או משהו מיוחד כזה, סתם מוות רגיל מאיזה התקף לב שאף אחד לא ציפה לו או היה יכול לגלות, במיוחד לא רופאים צבאיים".
"אז אין גיהינום?"
"לא ממש מדברים איתנו על זה, נותנים לנו להאמין שזכינו או משהו כזה, אבל אני תמיד אומר שזרקו אותנו במחלקת תיירים, אין מצב שבמחלקה הראשונה מקבלים יחס כזה, אפילו סרט לא משדרים פה".
"מי אמור לדבר איתכם בדיוק?", שאלתי לא יודע בדיוק אם אפשר להאמין למילה שיוצאת לבחור הזה מהפה או מהמחשבה או ממה שזה לא יהיה. בכל מקרה עם הטיפוס שהתמודדתי לא אתפלא אם בפעם הבאה הוא יגיד שהוא איזה אסטרונאוט שנהרג בתאונת אופנוע קטלנית בצומת מסוכן על כביש חלקלק בירח".
"המלאכים", הוא המשיך, "הם יורדים בלילה לברר שהכול בסדר ושכולם נמצאים בין כותלי הבית קברות, הם לא מוכנים להסתכן במצבים שהיו פעם בהן רוחות רפאים מסתובבת חופשי היכן שהם רוצות, ודרך אגב ממש אהבתי את הבדיחה עם האופנוע על הירח, אתה ממש מצחיק"
"אתה רוצה להגיד לי שעושים מסדרים גם למתים?" שאלתי בתמימות.
"כן, רק שפה לרס"ר אין מוח של אבוקדו, ואם תופסים אותך לא כדי לך לדעת מה יעשו לך", הפעם הקול שלו נשמע רציני לגמרי, ללא טיפת בדיחות, אלא ממש פחד גלוי אפילו לעיניים עצומות.
"מה כבר יכולים לעשות לי?" שאלתי, הפעם אני מצחקק קלות, "להרוג אותי עם סרטן פעמיים".
"אף אחד לא יודע", אמר ירון ממש בלחש או חשב בלחש, אם זה אפשרי בכלל, אני מניח שבעולם המתים כן, "אבל את אלו שניסו לא ראינו יותר, ואפילו המשפחות שלהן לא באות לבקר בקבר, יש כאלו שאומרים שמחקו אותם מהעולם כאילו שלא נולדו"
"אפשר לשאול אותך משהו ברציניות?", שאלתי לא יודע למה לצפות מהבחור המת שלידי.
"מבטיח לענות ברצינות", אמר ירון.
"כמה אנשים הגיעו להלוויה שלי?", ממש רציתי לדעת את התשובה לשאלה הזו. מגיל צעיר הייתי מדמיין איך אנשים הקרובים לי היו מתנהגים בהלוויה שלי, מי בוכה, למי באמת אכפת ומי סתם רצה להיות קרוב לצלחת והעמיד פנים כחבר אמת. לא שזה ישנה משהו, אבל בשביל הסגירה הזו עם העולם ההוא, רציתי לדעת כמה אנשים אהבו אותי באמת ובתמים.
"אמממ, אני רואה פה לפחות איזה מאה אנשים, בהחלט כמות יפה, לא כמו של האנשים החשובים באמת בעולם, זכיתי כבר לראות הרבה מופעי הלוויה שלא היו מבישות את החתונה של שרי הריסון, אבל אפילו לא דמעה אחת נחתה על האדמה".
"ועכשיו האדמה רטובה?"
"הבת שלך תהפוך את האדמה הזאת לקרקע פורייה", שוב הוא נקרע מצחוק, הנה אני דופק על דלתי המוות והמארח שלי הוא ליצן החצר בגרסת המאה ה21. אבל המחשבות שלי נדדו במהירות לנעמי, לבת שלי, הנשמה שלי ,הקיום היחידי בחיי.
"אתה באמת אוהב אותה, אההה? ", הוא שאל בניצוץ חד פעמי של רצינות והבנה.
"אתה לא תבין", אמרתי ורציתי שהמחשבות שלי יסגרו יחד עם חיי, לא רוצה בחיים אחרי המוות, תנו לי למות בשקט ובדממה מבלי לשמוע את הבת שלי בוכה עלי.
בכי של ילדה כמוות שני, ואף נורא מכך, משום שכאשר הלב כבר שבור לרסיסים, הדבר הבא אשר מתנפץ היא הנשמה.
"מצטער" ,הוא אמר בקולו של אדם צעיר שאיבד את חייו,אך עדיין לא הבין מהי המשמעות האמיתית של אבדון.
נשארנו רק אני הוא והשקט, גם במוות יש שקט, כאשר אף מחשבה לא מתרוצצת בראש.
הבנה והשלמה מתמזגות להם יחדיו כבריקוד רומנטי וכול אשר נותר הוא רק התחלה ישנה של סוף חדש.
