ציפורים מוזרות

זמרת בשמלה צבעונית

ופנים קודרות,

שרה שיר עם מילים כמו סכין,

מכונסת בעצמה,

מחפשת משמעות,

אצלי בלב

עמוק.

דמעות וזיעה מתערבבים על פנים שחומות,

שחורה ונאווה מבנות ירושלים.

מציירת במכחול שקוף

עולם שלה,

אחר.

שמיים צבועים סגול,

עפות בהם ציפורים מוזרות

והאדמה היא לא אדמה,

בור ללא תחתית.

שוקע למטה

עוד ועוד.

צליל אחד אחרון,

הפסנתר נדם,

וגם העלמה הקודרת

יורדת מהבמה

אבל לא יורדת מהמחשבות,

אצלי היא כבר התיישבה על הכורסא,

מרגישה בנוח,

היא לא תעזוב לעוד הרבה זמן.