לרגע אחד אחורה

"תראי מה זה. איזה כח יש למילים. לפני רגע היינו מחובקים. עכשיו זה כאילו שקיר מפריד בנינו. תראי איך את רחוקה".

הלוואי שהיית אומר לי שבילית אתמול את הלילה עם משהי אחרת. גם רק נשיקה, כמו שאתה קורא לזה. הלוואי שהיית אומר לי את זה ברצינות. וככה הייתי לובשת את הסוודר האפור שלי, ונועלת את הנעליים שלי, ושותקת את השתיקה שלי. שמשגעת אותך וגורמת לך לטלטל אותי בצחוק ולהכריז "הלו!! גברת!! מדברים אליך! למה את נהיית אפתית פתאום?". אבל במצב כזה, מין הסתם שלא היית יכול להגיד לי מילה, וסובל מהשתיקה המביכה והקפואה שמעמידה אותך מול האמת והשקר. היית מסתכל עלי יוצאת מהחדר, ומבין שיותר לא תראה אותי בחיים. ואני לא הייתי מסתכלת לרגע אחד אחורה, ולא מצטערת על שבריר שניה בה איבדתי או החמצתי אותך, ולא מתגעגעת לשניה של שקר בה הרגשתי שמצאתי את האחד שלי.

אבל אתה לא עשית את זה, לא נתת לי סיבה מספיק טובה בשביל לא להסתכל אחורה עוד לעולם. בשביל לא להיזכר כל פעם מחדש, ברגע הזה,שראינו את ההשתקפות שלנו על המסך השחור של המחשב שלך..ונידמה היה שהזמן עוצר מלכת. ואני מכירה אותי ומכירה אותך, ומכירה אותנו, וזה מה שאמור לקרות, וזה מה שקורה, וזה לא חלום, זה ממש בחיים. ואתה אמרת לי "תיראי אותנו, נכון זה לא ניראה שאנחנו מכירים רק כמה ימים? זה כאילו שאנחנו ביחד שנים.."

וזה לא שאין לי סיבה לכעוס עליך, או על עצמי, או על הגורל המחורבן שלי. על זה שאני אף פעם לא מצליחה להתקרקע, ועל זה שתמיד הכל נגמר בכמעט.. והכל חומק מבין האצבעות, והכל נשאר תלוי באוויר... והאנשים שאני אוהבת הם רק סיפורים יפים להיזכר בהם. אני חושבת שיותר מהכל, אני כועסת על העובדה שהפעם הייתי מוכנה. באמת, הפעם הייתי מוכנה. להוריד את הרגש אל הקרקע, להצמיח אותו בעקביות ובקצב מתאים. את הרגש המטורף הזה שאיים לסחרר לי את הראש ולא להאמין..

אבל אני לא מספיק כועסת בשביל לא לרצות לשמוע ממך, ולחבק אותך שוב ולהרגיש את הילד הקטן שבך פתאום יוצא ומבקש הכוונה ונחמה. מאחורי החזות הכל כך ברורה וחזקה ואמיצה שלך.

"תראי מה זה. איזה כח יש למילים. לפני רגע היינו מחובקים. עכשיו זה כאילו שקיר מפריד בנינו. תראי איך את רחוקה".

ואני באמת הייתי רחוקה, והיה לי קר, בלי חום הגוף שלך. קר ועצוב ובודד ושקרי, בלי האמת שלך. וזה כאילו שפתאום עברנו ליקום מקביל. היקום שבו דברים טובים מידי הופכים להבטחות שווא וכאב ומילים מושחזות כמו סכינים.

 אבל עם כל המילים האלה שקישקשנו, לא מצאתי את מה שיגרום לי לרצות לעלות על נתיב נעלם,ללבוש את הסוודר שלי, ולנעול את הנעליים שלי, ולצאת מהדלת  של החדר שלך מבלי להסתכל לרגע אחד אחורה.