חופשה

חופשה

 רוח קרירה נושבת ואמא מחבקת את דני ואותי ונותנת לכל אחד שקית נייר קטנה עם גרעינים ליונים. באמצע הכיכר עמוד גבוה ואמא אומרת שלמעלה יש פסל של גיבור אנגלי שניצח במלחמה שהייתה מזמן. המוני יונים לבנות שחורות אפורות מתרוצצות  ומקפצות סביב. דני זורק לרצפה חופן גרעינים וצוהל בשמחה כשלהקה קטנה מתקבצת סביבו ובתנועות ראש קופצניות מלקטות אותם. אמא מוציאה מטפחת ומנגבת  דמעה ואני שואל מה קרה והיא אומרת שזה מהרוח הקרה והפיח באוויר. אני אומר לדני שלא כדאי לו לבזבז את כל הגרעינים בבת אחת כי הם ייגמרו מהר ולא יישארו לו אבל הוא צוחק  ומניף זרועו וזורק את כל מה שנשאר אל  מרבד היונים הלבן שחור אפור שמפרפר ומנקר סביבנו.

 ימים אחרונים עם אמא בלונדון. לונדון של שמים אפורים ומרחבי דשא מטופחים,  של בתים עם ארובות עגולות וקירות לבנים אדומות ומפויחות . לונדון של פעם עם  סרטים מצוירים בטלוויזיות שחור לבן קטנות ובכיכר טראפלגר איש עם מעיל חום ארוך שמוכר שקיות גרעינים בשביל להאכיל את היונים.

 בערב הקודם ישנו  במלון עם רצפות העץ החורקות שמכוסות בשטיחים ירוקים מקיר לקיר.  אמא מדברת בטלפון עם אבא. דני במיטה אתי  וכבר נרדם ואמא אולי חושבת שאני ישן אבל התעוררתי כשצלצלו מהמרכזייה של המלון להעביר לה את השיחה שהזמינה.  מה שלומך ראובן אמא אומרת , כן , הילדים בסדר. יש לי בקשה אליך ראובן , אני רוצה עוד יום אחד עם הילדים  אוקיי?  שתיקח אותם מחרתיים במקום מחר. קשה לי, קשה לי עם זה ראובן, אני יודעת שזו החלטה שלי אבל רק עוד יום אחד? קולה של אמר נשמע רך ומתחנן כמעט לוחש.  תודה, אמא אומרת, תודה ראובן, אז מחרתיים, יש לי את הכתובת. כן, אחרי זה אני טסה למילאנו לקונצרט של מייק, ביי ראובן. אני שומע את הטלפון נטרק ונדמה לי שאני שומע את אמא בוכה אבל אני לא רוצה לפתוח את העיניים  שתראה אותי רואה אותה ככה. קר לי פתאום ואני מתקרב לדני שמתוך שינה מושיט זרועו ומחבק אותי.

לי אין חשק להאכיל את היונים ואני נותן  לדני את השקית שלי וזה נשפך לו על ידו  והיונים מתנפלות על נעליו ומנקרות אותן והוא צווח וזרועותיו מתנפנפות כמו כנפי היונים המפרפרות. אמא מרימה אותו והוא משמיע עוד קצת קולות בכי ואנחנו מתרחקים משם ועולים על אוטובוס קומתיים אדום. דני  מתעקש לעלות לקומה  העליונה ואנחנו מטפסים במדרגות התלולות המתפתלות ודני צועק  אני הנהג, רץ אל המושב הקדמי ומושיט ידיו קדימה אוחז בהגה דמיוני ומסובב אותו שמאלה וימינה לפי נתיב האוטובוס. אני יושב מאחוריו ליד החלון שטיפות גשם החלו לזלוג עליו ומביט באנשים בחליפות אפורות ומטריות שחורות שחולפים  לידינו.

אמא  יושבת לידי ואומרת  לי שדני  ואני  נטוס עם אבא לארץ והיא כבר לא תשוב הביתה. היא עוברת לגור עם מייקל ותיסע הרבה לקונצרטים שלו בעולם ופעם בחודש לפחות הם יהיו בארץ  ונבוא לבקר אותם. תשמור טוב על האח הקטן שלך אמא מבקשת  ודני במושב הקדמי לא שומע וממשיך לסובב את ההגה ימינה ושמאלה וכל השאלות נתקעות לי בגרון  ובסוף  אני רק שואל : אמא,  לאן אנחנו נוסעים?

לאן שדני ייקח אותנו אמא אומרת ומחבקת אותי.

כל הזכויות שמורות לדוד סגל