מציאות
בתמונה
שמתי
את האוזניות ונכנסתי לפעולה. גיליתי כשאני שמה אוזניות התמונות שאני מצלמת יוצאות
הרבה יותר טוב, כך אני מצליחה לבוא לידי ביטוי וכך אני מרגישה שלמה עם התוצאות.
התמונה, היא סוג של מציאות, מציאות שבהכרח לא אמתית בגלל כל המשתנים שמסביב.
לפעמים היא מפברקת את העובדות בשטח, לפעמים שקרית בכוונה לסלף את האמת ולפעמים
התמונה ניתנת להבנה לכאן ולכאן עם כמה פרשנויות. ככה זה בצילום וככה זה בכל נק'
מבט שאיננה דרך העיניים שהן יסוד האמת. עם הצער שבדבר אינני יכולה להתכחש לרעיון
הזה שאני מוצאת בו היגיון רב. כדרך קבע אני שואלת את עצמי מה יכול להיות לא ממשי
בצילום ציפור החגה בשמי הטבע? האם זו איננה המציאות כפי שהיא? אני מיד עונה, שאכן,
לפעמים המצלמה איננה מסוגלת לקלוט את כל התמונה, לא מצליחה להאזין לצלילים, לחוש את
הריחות, ולהבין את המניעים של אותה ברייה ואת תכליתה.
אני
בעסקי הצילום כמה שנים טובות ואני אף פעם לא נרתעת מעבודות, פעם אני יכולה לעשות
אירוע קטן משפחתי ופעם אני יכולה לייעץ למשרדי פרסום גדולים. הייתה תקופה שהייתי
מדריכת צילום עד שמיציתי את העניין לגמרי ומהר מאוד פרשתי. הייתה תקופה שהועסקתי
בחו"ל בחברת פרימונט כעשינו סרט הוליוודי, אומנם לקחתי תפקיד קטן בעשייה גדולה
אבל הייתי מאוד נחוצה וחיונית. כאשר אני עם המצלמה אני יכולה להיות בכל מקום, בכל
זמן ובכל סוגי התנאים גם אם הם בלתי אפשריים. אפשר להגיד אני והמצלמה.
לקחתי
את מצלמת Lecia M9 המדהימה שלי, מצלמה שמפיקה איכות ללא פשרות, די מזכירה לי את
עצמי, שתינו מחפשות את הגימור המושלם והאידיאלי. לאירוע הזה בחרתי בעדשת 50
מ"מ שתתאים למאורע משום שינוי מצבי התאורה הקיצוניים. הדלקתי את האייפוד, נגן
השירים, ובחרתי את הפלייליסט שמתאים להתרחשות, הוא זה שיכניס אותי לקצב ולאווירה
דרכו אני מתעלמת מהרעש שמסביב ומתייחדת. אני, הסביבה והתמונה. האירוע בשיאו אני
עומדת בקצב של הדברים ובקצב העבודה בינתיים צילמתי למעלה מ300 תמונות כשהדרישות הן
בסביבות ה400 תמונות כך שאני די מסופקת.
בתחילת הערב אישה מסוימת משכה את עיניי. תהיתי
לביני לבין עצמי אם אראה אותה בהמשך, אז אנסה מזלי להוציא ממנה צילום טוב. היה בה
משהו מסתורי, מושך ומסקרן. היא הייתה תמירה מאוד, גבעולית ונאה לגילה. היא הייתה
מטופחת עם שמלה שחורה עד הקרסוליים. על השמלה היו דוגמאות תחרה שחורים כחולים שלא כ"כ הבנתי את
משמעותם אך כמכלול התלבשו בתיאום מופלא על השמלה המרשימה. היא ענדה שרשרת כסופה עם
חרוזים מזהב הנראים כפנינים המשווים לה יופי אצילי. שיערה חום ארוך שהתארך עד לגבה
התחתון. שיערתי שגילה נוגע בשלהי שנות ה50 לחייה. אך לא זה מה שסיקרן אותי, היה בה
משהו בפניה. הן היו מסותתות וניכרו עליה קמטי זקנה הציגו נופך חוכמה והוסיפו
ליופייה. על פניה הייתה הבעה מוזרה, עצובה. בפעם הראשונה שעיניה קלטו את עדשת
המצלמה שלי ראיתי את המבט את מבטה, עניים גדולות ועצובות אני חושבת שברגע שהיא
הבינה שתשומת הלב עליה נדמה היה שהזילה דמעה. פיקסתי את העדשה, שיניתי את מהירות
הצמצם ולחצתי קלות וברגש על כפתור הצילום במצלמה. רציתי לראותה שוב בהמשך הערב אבל
לצערי משאלתי לא נענתה. ולפתע תחושת הדה ז'ה וו מילאה אותי, אני כמעט בטוחה
שנתקלתי בה בעבר, באותה הגברת. הגברתי את העוצמת השמע באייפוד, למרות המחשבות אני
לא צריכה להתבוסס בהן יהיו מה שיהיו, יש לי צילומים על הראש.
עברתי
על כל התמונות שניצבו בפניי, עשיתי שינויים גדולים כקטנים. אם בהבהרות, בחדות או
בתיקוני צבע. ישנם תמונות שלדאבוני לא יכנסו להיסטוריה המשפחתית של בעלי האירוע.
עכשיו נותר השלב האחרון מבחינתי, העריכה. אין לי כ"כ הרבה שליטה הצילום נעשה,
המציאות נעשתה ומה שנותר לי לנסות עכשיו היא לייפות אותה כמה שאפשר. כמעט סיימתי
אמרתי לעצמי, עוד מאמץ קטן. התמונה של הגברת עם המבט העצוב נגלתה לנגד עיניי,
תליתי אותה מעליי ושכפלתי את התמונה שתהיה בקרבתי, בהיתי בה מספר פעמים ובחרתי
להגדילה אני חושבת שאאמץ את התמונה הזאת אמרתי.
"אני רואה שפיתחת מנהג לדבר
לעצמך" קול נשמע מאחורי.
הסתובבתי וחייכתי.
"היי אבא, לא שמעתי שנכנסת" עניתי
בתגובה.
"כן
דפקתי בדלת כמה וכמה פעמים ידעתי שאם את לא עונה את וודאי עם אוזניות" הוא
אמר ומיהר לחבק חיבוק אוהב ומשרה ביטחון כמו שאבא יודע להעניק.
"מה שלומך יפה שלי? עשיתי קצת קניות ושמתי
במטבח" המשיך לומר.
"לא
היית צריך, אבאל'ה . אתה יודע, אני ילדה גדולה שיכולה להסתדר" אמרתי.
"כן
ברור, ראיתי איך את משאירה את הדלת הראשית פתוחה, ממש טיילת" עקץ.
אבי
תמיד דאג לי מאז ומעולם, ככה זה כשיש לו צאצא יחיד ושלא לדבר על זה שהוא גידל אותי
לבד בכוחות עצמו. אבי בעל חנות צילום הוא זה הכניס לי את הג'וק, שיגעון הצילום.
מאז הפעם הראשונה שקיבלתי ממנו מצלמה כמתנת יומולדת לא הנחתי אותה לרגע. אני לא
אשכח את מצלמת הפילם הראשונה שהייתה יחסית די איכותית באותם זמנים. למרות שאבי אהב
מאוד את העיסוק הזה שלי נדמה היה שהייתי מעמיסה עליו הרבה שעות עבודה בפיתוח התמונות
וכל זה על חשבון עיסוקו. הוא היה מדריך אותי ומפקס אותי כמו מצלמה, לימד אותי את
הטכניקות הבסיסיות ובהמשך המורכבות. במרוצת הזמן כמויות התמונות התדלדלו והיו
מסתכמות בתמונות מעטות אך מושלמות. אבי היה מרוצה מההתקדמות והיה גאה בי, זאת
שממשיכה את המורשת שלו. לא פעם היינו עובדים יחד ואפילו היינו מבלים ימים בטבע
ומצלמים.
"את
תמיד תהי הילדה שלי ואין לך הרבה מה לעשות" הוא אמר וחיוך נסוך על פניו.
"אז
מה חדש, תספרי לי" שאל.
לא
הספקתי לענות, ראיתי שמשהו משך את עיניו, כן, זאת הייתה אותה תמונה שבאורח פלא
נמשכתי אליה, אותה תמונה שהגדלתי, התמונה של הגברת בעלת השמלה השחורה עם המבט
העצוב. התמונה שניצבת לפנינו.
"קרה
משהו"? שאלתי "אתה מכיר את אישה"? הוספתי לומר.
הוא
מלמל משהו שלא כ"כ הבנתי.
ראיתי
את הבעתו, מבטו הפך חמור סבר, תחילה גבותיו נסגרו אחת לשנייה דומה היה כמהרהר
וכעבור רגע ראו את השינוי בארשת פניו, כעת הוא סתם בוהה. במקביל למלמוליו של אבי
נדבקו בי מחשבות והחזירו אותי אחורה. תמונה כמשקפת מציאות. האם הרעיון הזה נכון,
האם התפיסה שלי נכונה? תמונה יכולה לשקף מציאות אמתית? עלו בפניי המון שאלות עליי,
על הצילום ויחסו בעולם. האם אני חיה את המציאות ייתכן והתמונה שלנגד עיניי מאוד
מוחשית, ניסיתי להבין והתרכזתי מאוד באבי ובדיבורו, העולם שלי התהפך.
"זאת
אמך בתמונה" הוא חתם באמירה זו.
