ואת שותקת.

ואת שותקת,רשרוש עלים,

גוברים על שתיקתך הנצחית,

מכניסים מילים לפיך האילם,גופך רועד

,עם אותה הבעה,משתרכת אחרי המוות הולכת שבי אחריו

,בעיניים עצובות,עצומות, בוטחת בדבר היחיד הבטוח בחיים,

מתמרמרת על אותם רגעי ילדות תמימים,טהורים,

וכעת בזמן מסע של הרס עצמי,

צוחקת בקול שרק המתים שומעים,

גובר על קול הדמעות המתנפצות בים האשליות שבו טבעת מספר פעמים,

אבדון לוחש מילות פיתוי,

ורגע אחד,לפני שאת נעלמת,את מסתובבת,מחייכת,נעלמת

,ושוב שותקת.