בסיומו של הסרט "הנער עם פיג'מת הפסים" מתרחש צדק פואטי: בנו של מפקד מחנה ההשמדה הנאצי מוצא את מותו בתא הגזים ביחד עם חברו היהודי שמואל ועשרות רבות של יהודים שנדחסו שם אל מותם.
במציאות הדברים היו כמובן שונים. מפגש כזה מעולם לא יכול היה להתקיים, אף ילד גרמני לא שוחח או שיחק מעברו השני של גדר תיל רופפת למדי עם ילד יהודי מדרי המחנה וגם לא חדר אל תוככי המחנה על ידי חפירת בור שטחי בתחתית הגדר. אף ילד גרמנה לא מצא את מותו בתאיי הגזים. במציאות הצדק הפואטי לא התרחש.
אמש, בסיום מהדורת החדשות של ערוץ 2 שהוקדשה כולה לטקס הזיכרון לשואה ולגבורה, צפיתי בסרט דוקומנטרי "הילדים של היטלר", אשר כלל מונולוגים של צאצאיהם של כמה מבין בכירי המנהיגים הנאצים: הימלר, גרינג, הס ועוד. הבת, האחיינית, הבן או הנכד סיפרו בפתיחות כיצד הם חיים עם שם המשפחה לאור המטען הנורא שהוא נושא.
במרכזו של הסרט היה המסע שערך העיתונאי והסופר הישראלי אלדד בק בחברת נכדו של רודולף הס למחנה ההשמדה אושוויץ. הנכד של הס הוא זה שיזם את המפגש עם הישראלי - שמאז 2002 עובד ככתב "ידיעות אחרונות" בגרמניה.
רודולף הס היה מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ שהוצא להורג כפושע מלחמה. עם התמנותו למפקד המחנה ב-1941, הוא התגורר עם משפחתו בוילה הסמוכה לחומת המחנה. הס הנכד הראה לבק הישראלי תמונות משפחתיות שצולמו באותה וילה, כשאביו, שהיה אז נער, מצולם בהם לבדו או בחברת בני משפחתו. אידיליה משפחתית בהתגלמותה...
בסיום הצפייה בסרט הדוקומנטרי עברתי במקרה ל-Hot gold וראיתי שבדיוק הסתיימה הקרנתו של הסרט "הנער עם פיג'מת הפסים". כבר ראיתי אותו בעבר, אך לאור ה"מפגש" עם הנכד של רודולף הס, חשתי צורך לראות שוב את הסרט ולחצתי על ""start over.
שלא כמו ברונו, בנו של מפקד מחנה ההשמדה בסרט, הבן של רודולף הס לא נספה בתא הגזים. הוא זכה להקים משפחה, ולדברי בנו - נשאר נאמן למורשת אביו, איש קר וקפדן שלא הפגין מעולם חום או חיבה כלפי צאצאיו, רק הטיל מרות ומשמעת. אולי אף נשא בגאון את השם הס, אם לא בגלוי אז בסתר, שֵם שהנכד רואה בו נטל כבד.
הסרט נעשה על פי ספר באותו שם שכתב ג'ון בויל האירי. הסופר לא מציין במפורש את שמו של מחנה ההשמדה, אבל במקור האנגלי הילד ברונו משבש את השם שמתנוסס מעל שלט בכניסה לעיירה ומבטא אותו "Out with". בגירסה העברית תרגמו את זה ל"עוד שביל" ובשתי השפות הדמיון בצליל לשם Oswiecim (אושוויץ בפולנית) מודגש.
נחזור לנכדו של רודולף הס ולנסיעה שערך יחד עם העיתונאי הישראלי לאושוויץ. כשבקרו, בהיתר מיוחד, באזור מגורי מפקד המחנה, השווה הנכד את המראות עם אלה שבצילומים המשפחתיים שבידיו: אותה מרפסת עליה צולם אביו הנער, אותו שער ברזל דקורטיבי המוביל מהגן אל תוככי המחנה. משם צפה הנכד בארובה המזדקרת מעל הקרמטוריום במחנה הסמוך ובקול נשנק ומילים מקוטעות נתן פורקן לרגשותיו. העיתונאי הישראלי רק שתק.
שעה שהתרחקו מן הוילה וחזרו לצעוד בשבילי המחנה נגלו לעיני הצופים דגלים ישראלים הנישאים בידי קבוצת בני נוער מישראל. הם נכנסו באחד המבנים לחדר שמשמש למפגשים והרצאות ובעקבותיהם גם שני הגברים, הישראלי והגרמני. מלווה קבוצת הישראלים סיפר על נוכחותו של נכדו של רודולף הס במקום ושאל את בני קבוצתו אם ברצונם לשוחח עם הס הנכד. הם נתנו הסכמתם והס התייצב מולם.
קמה נערה שברירית ובקול רועד מסערת רגשות שאלה: " כיצד אתה חי עם העובדה שסבך....." וכאן קולה נשבר והיא כמעט התמוטטה על הכיסא מכובד התרגשותה , אך לאחר הפסקה התעשתה במקצת והמשיכה, "סבך הרג לי את המשפחה..."ואז פרצה בבכי מר והתיישבה.
עוד מספר בני נוער שאלו אותו שאלות בנוסח דומה: כיצד הוא חי עם השם הס והאם הוא מתבייש במעשי סבו, והוא ענה כמובן בהתאם לציפיות.
נמסר לו שנמצא בקהל ניצול המחנה שמעוניין ללחוץ את ידו. גבר קשיש התקרב אליו, לחץ את ידו ואמר: "אתה לא אשם במעשי סבך," והם התחבקו. גם הנערה שדברה ראשונה התקרבה אליו, והוא הביע שוב בפניה את צערו על בני משפחתה שנספו במחנה וגם איתה התחבק.
צפיתי מבוכה רבה במעמד הזה והתפתלתי בכיסאי. נכון, הוא עצמו לא אשם במעשי סבו. נכון, הוא הביע חרטה ובושה מהם, והוא אף מתנכר לאביו שספג את האידיאולוגיה הנאצית. אני גם מאמינה בכנות דבריו. ונכון, אין לפקוד עוון אבות על הדורות הבאים. אבל מהיכן נובע הצורך הזה של הישראלים, פלטי השואה וצאצאיהם, להתחבק עם נכדו של התליין?
הוא הרי נצר של רב מרצחים שיחד עם חבר מרעיו השמידו כשליש מבני עמנו. בין הנרצחים - גם סבי וסבתי שלא זכיתי להכיר, הורי אימי שהומתו אף הם במחנה הארור שסבו היה מופקד עליו.
אלדד בק, העיתונאי הישראלי , נתן ביטוי מילולי לתחושת המבוכה שפקדה אותי, באומרו בסיום המפגש הזה:
"לא התחברתי למחזה הזה. אמנם מה שקרה מול התלמידים היה אמיתי, אבל זה היה זריז מדי וחסר עומק. בגלל הנוראות של השואה, יש לנו צורך למצוא סוף טוב כדי שנוכל לחיות איתה בנורמליות. אז הנה בא הנכד ומתנצל - ושמחה וששון. אבל לא לכל סיפור יש סוף טוב, ולסיפור הספציפי של השואה – אין סוף בכלל. ".
