שוקולד
שוקולד כמצרך אינו נדיר כלל. כולנו צורכים אותו. בכל חנות ובית הוא עלול להימצא. וכמו שכיחותו במקומות רבים, כך, מספר רב השימושים שלו, וכן, סוגי האנשים שנוגסים ממנו, לועסים אותו לכדי עיסה דביקה משחירת שיניים- ממלא כל חלל בפה. מבין רווחי השיניים הדקיקים וגג הפה עד הבקעה מתחת ללשון ורקמת בלוטות הרוק העליונה- זו המייצרת למעשה את בריכת הקקאו שאיננו רוצים שתתנקז אל הוושט לעולם. מצדנו לשחות בתוכה יומם ולילה- בהתעוררנו מן המיטה ועד לכתנו לישון עם הטעם המתוק של הקקאו המעובד.
אח... אלוהים!
למה עשית אותנו, בני האדם יצורים שעלולים לחלות ולהיחלש, תלויים אלו באלו בזמנים קשים. כאלו שנאלצים להתעסק בעניינים כל כך לא חשובים. כמו נשיקות-חובה לאהוב או אהובה- נשיקת בוקר, נשיקת עשר, נשיקת צהריים, נשיקת ערב נשיקת לילה ונשיקת לילה טוב. איך איבדנו ככה את העצמאות על גופנו?! ושלא נדבר על נשיקות עבור כל פעם שפוגשים מכר מימי העבר, שכן, המחויבות לנהל עימם שיחה. למען האמת, מוטב אם ימותו עכשיו כל האנשים הללו שצצים במפתיע באורח חיינו השגרתיים בלא הועיל, או יהפכו אילמים חסרי לחיים. בלי נשיקות ובלי דיבורים- בלי פוצי ובלי מוצי! מצדנו ללעוס שוקולד ויעזבו לנפשנו. עד כה הסתדרנו מצוין בלעדיהם ולהפך. ומי יודע, אולי הם עצמם יוצאים כל יום מן הבית, האנשים-הצצים, אי שם, בתקווה לא להיתקל בנו, מפנטזים הם בעצמם על טביעה בביצת שוקולדה, ובכך, כולנו בעצם אנשים ממורמרים ומלאי אכזבות מראש שלא מצפים למאומה ביודעין כי בעל כורחנו בצאתנו מן הבית ניאלץ לפטפט עם אנשים כחלק מנימוס עליו כולנו גדלנו. בני-האדם צריכים להבין שכל החלומות הללו על מעט פנאי יעלה להם בסופו של דבר בבריאות. אולי מוטב שישלימו עם הדיכאון הכרוני שלהם לנוכח הדברים הללו? אולי יקדישו את זמנם לעניינים פרגמטיים וברי-ביצוע בלבד כמו אפיית עוגות או האכלת ציפורים? זה לא יקרה.
אח... אלוהים, אתה צוחק על כולנו שם למעלה, לבד ויחיד בזוללך כמה שוקולד שאתה רוצה באין מפריע.
השוקולד, כמו כן, משומש בעתות שונות, לדוגמה: בחדרי-המתנה- במשרד מכובד לעבודה נחשקת או בבית-החולים בציפייה לבשורות כלשהן. בשני המקרים אין להקל ראש עם אופן הגשתן לפה התעב. יש לקחת את החתיכות ביראת כבוד הן כלפי האדם שאותו אתם עתידים לפגוש והן כלפי המעמד. יש להעריך בכל עת את עובדתו.
איזה רושם תותיר הרי אצל הבוס העתידי? אם נניח תדיף ריחות שוקולד- משמע אתה חזיר בזבזני שלא מסוגל להתאפק ליציריו. מהר מאוד יתרשמו ממך אדם קרייריסט חסר יכולות ביצועיות שיביא הוצאות מיותרות לחברה. ואם לא תיקח מן המעדן המשובח בסלסלה הקטנה והתמימה? הרי אתה בעצם אומר- יש לי יכולות. אני יכול למצוא שוקולד בכל מקום שארצה ואבחר- זו יוהרה שאין כדוגמתה- מה שיוצר רושם של אדם כפוי טובה, מכור, ואינו תלוי כלל במעביד. אדם שיעזוב את העסק תמורת כל המרבה במחיר. כל בר-דעת יודע שבעל-עסק מעוניין בתלות בו על-מנת לשמור על העסק יציב כדי שיוכל להוריש לחתנו דבר-מה בלכתו מן העולם. במקרה של משרה נחשקת יש לדעת לאכול במידה הנכונה- מה שיעיד על הפוטנציאל והיכולות שלך בקבלת החלטות במשרה הפנויה לייעול ומקסום הרווחים.
ומה בעניין בית החולים? ובכן, אם אכלת יתר על המידה, אינך עובד על איש- סיבת שהייתך בחדר נחשפה, באת מנימוס. החולה אינו אהוב על ידך ולא ממלא תפקיד הכרחי בשגרת חייך כדי לקיימו. היית מסתדר מצוין בחוסר קיומו של הפציינט. בכדי להתגבר על העובדה ששגרת חייך כרגע נקטעה- שכן, בזמן זה יכולת לקיים יחסים אינטימיים, לאכול סטייק או לישון- אתה מתחזר על הממתק ומפצה את עצמך בצורות אחרות מכפי שיכולת. אותו אפקט בדיוק יצרת אם השארת את אותה כמות שהוגשה לך מלכתחילה- הרי ידוע כי אנשים מודאגים צריכים לאכול מפאת חוסר תאבונם המתמשך, ובסופו של דבר בן-משפחה מניע את הדאגנים לאכול. אין דבר יותר בוטה מלא לאכול אפילו חתיכה אחת של שוקולד בחדר המתנה בבי"ח. בכך, מסתכן אתה בנישול מן הירושה, תצפה לגירושים מכוערים או שוב תתכונן להתקף-לב של הקרוב, ועכשיו, באשמתך.
מוטב היה במקרה כזה שלא תופיע כלל ותשקר על נחיצותך במקום האחר ממנו באת. ולמה לא באמת? הרי אם ימות הבן-אדם מה אפשר לעשות בין כה וכה מלבד לבכות ולהתאבל? עדיף להתרחק ולהשאיר את כאב-הראש ביידוע מכרים ובני-משפחה, כמו כן, את הבירוקרטיה מול חברת "קדישא" למי שהוא לא אתה. ואם יחיה? שני אנשים ירוויחו! ועוד כפליים!
אתה- פעם אחת הספקת לאכול סטייק ולצחוק על אלו שגוססים בבתי-החולים, ושנית, רק במסעדה על רמה, לאור הבשורה המשמחת שהוא ימשיך עמנו. ועוד מכיסו!
וזה שאושפז- מחד, מצא את רווחו בזמן הממושך בו שכב בבית-החולים והיה בראש מעיינם של בני-המשפחה והחברים. ממש סלב לרגע-מה בהופעה נדירה בארץ שאיננה טריוויאלית בעליל. ברמה של אלביס שחזר מן הקבר. כשבזמן זה יכול היה לירוק להם בפנים ולקלל- והם יסלחו בקלות ראש, יקבלו את הדברים בהבנה, מלא חסד מתנשא אל מול אדם שעומד לאבד את חייו. כן, אין כמו להיות בעמדה של אדם משפיל. ומאידך, הרווח הכפול והמתוק מכל, לנוכח העובדה שהוא כעת על תקן "אדם-מחלים", שנית יש להעלים עין אם יעשה משגות חברתיות ומשפילות- יעקוף בתורים או ירעיש בבית-הקולנוע- מתוך אתיקה שדורשת נימוס ואיפוק כלפי אדם במצב ביניים. לא בריא ולא חולה. איזה עלבון זה עבור האנשים שיורקים להם בפנים בעודם מחויבים לבלוע את שלהם אם ברצונם ש"היקר" יתקדם להגדרה של "אדם-בריא"! תקן "האדם-המחלים" הוא אמנם שלב מתקדם לקראת "אדם שהביס את המחלה " אך בכל זאת קריטי. כל ניסיון לעמוד על זכויותיך ודרישה לנקום את השפלתך עשויה להביא את "היקר" שוב להתדרדרות בריאותית ולהתחיל את התהליך ההחלמה מחדש.
כן, גבירותיי ורבותיי, זהו השוקולד! הוא משרת את החזקים- חפצי-החיים. הוא גאה להיות במחציתם- מצפה עם רגע רכישתו לרגע בו יימס בפיהם של אדוני-החיים, ויצטרף אל שאר המאכלים המשובחים שנאכלו במהלך היום במסעדה אירופאית יוקרתית ויזכו להתפרק יחד, בגאווה, בלי התנגדות לגריסתם. הכול קורה בהרמוניה והסכמה מוחלטת משום שייעודם לבנות תאיו של אדם עם מעמד שיחווה תענוגות כל ימי חייו. השוקולד בחייו של אדם כזה הוא קטן.
מה כן, נועד שישרתו אותו החלשים שבינינו, אם כי, בכלימה הוא משתף פעולה עם רכישתו. הוא מתפלל לאדם מהסוג הראשון, הנדירים. האדם השני יתייחס אל הטבלית כאל אהובה מחוזרת. השוקולד בחייו של אדם כזה הוא גדול! אנשים אלו לא זוכים לאהבה, וזקוקים לספק את יצרם בווריאציה אחרת של תענוג- הטעם הנפלא של השוקולד. לרגעים קטנים ידמו האנשים המסכנים האלו את טעם האהבה. ביתר הזמן, שהוא גדול במסה שלו הרבה יותר, יעבדו ויעמלו קשה לכדי לקנות עוד קצת מן הממתק שלא ישביעם לעולם, כשם שלא יידעו אהבה מהי. על האהבה הם ויתרו מזמן, ובחרו להקדיש את חושיהם ומרצם לדבר הנפלא והוודאי שנקרא שוקולד!
ולעיתים כשאוזל... לכתוב על כך.
