אש

בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו אש ירדה מהשמיים. בדמות של טיפות גשם קרות, אך הייתה זו אש, אש שירדה מהשמיים.

והיא ידעה שהסוד שלו שמור איתה, הסוד שבלע את שניהם לתוך מלתעותיו. אהוב שלי, מבלי לשקול אף לרגע, אני איתך. בכל דרך עקלקלה ומעופשת שתבחר, נלחם למען צדקתך- מלכלכך את ידיך המלכותיות בעקשנות וכסילות ובטחון ונכונות. נכונות לסבול,להספיג את בשרך באשמה מקועקעת. אתה רוצה אותה, אתה פועל מתוך האש שבך. ועכשיו אני ישנה לבד. בלי העוצמה שלך. ובלי העור העבה והמכיל שלך. 

בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו היא ידעה שהוא הולך לתמיד. שזו הפעם האחרונה. ותחושה כזו היא ממוטטת עבור כל אדם. אבל בשבילו ובשבילה , היו אלה שערי הגיהנום שנפתחים.ומתוכם ילדי השטן שחיכו לנקום בנסיך והנסיכה. אלה שחיו בארמונם המפואר, מוקפים בהערכת העם, ומתמלאים אחד בשניה. היו אלה ילדי השטן, שאיתם הם חתמו על חוזה. ועכשיו האדמה נפתחת, ואש יורדת מהשמיים בדמות טיפות קרות. הזמן הגיע. יפה שלי אני צריך ללכת. את תחזיקי בלעדי, אני יודע מי את. אני מכיר אותך, נטועה בקרקע, מחייכת ונעצבת. מנומסת ובוערת. כואבת וחולמת. אני צריך ללכת..ואני רוצה שתמשיכי, אותי כאן. אני רוצה שתמשיכי אותי כאן. את הקיום שלי, את האהבה שבי. תסתכלי עלי- חרוך מאשמה. העור שלי צרוב והחיוך שלי אבוד. רק בך נישארה טיפה של תום, מבעד לעצב בעיניך, מחוץ לסוד המרושע שהשכנתי במלתעותיך, נישאר הגיחוך הקטן..הטוהר, את נקייה מאשמה. עבורי זה גשם שמבשר על השעה.השעה הנכונה לשאת בתוצאות, לבצע את הבטחתי החתומה. אבל עבורך... עבורך אלה טיפות של התחלה חדשה, שינקו אותך מהבוץ בו התפלשנו.. הבוץ אינו הארמון שלך נסיכה. 

ותזכרי תמיד, שאיש לא יראה אותך לעולם. כמו שאני מסוגל.

והברקים פילחו את השמיים. העננים צרחו עבורם. הגיע הרגע לסגור את העיסקה עם השטן

לפעמים היא מתעוררת באמצע הלילה. ורואה אותו עומד ליד הדלת ומחייך, את החיוך שהעז להעלות על שפתיו פעם, כשעוד היה נסיך שחלם. ואז מגיע הילד של השטן, ומושך אותו בחזרה, מעיב על פניו המחויכות, שעת הביקור הסתיימה.