פסוקו של יום
חושך, כל כך חשוך כאן, אני נחנק ואין לי אוויר. גם עטיפת המתכת הזו כל כך מכבידה עליי, אני לא יכול לפתוח את בית החזה ולנשום נשימות עמוקות.
נו כבר שיבוא ירחמיאל ויפתח את הדלת הזו ויוציא אותי מכאן. אלוהים כמה שמשעמם כאן ועוד עם כל החברים הישנים האלה בעוד שאני כזה חדש ומבריק.
כזה שקט כאן לא שומעים אפילו זמזום של זבוב. אני מרגיש שמשהו הולך עליי אבל כל כך חשוך שאני לא רואה מה זה.
פתאום אני שומע טריקת דלת רחוקה ופסיעות , אולי ירחמיאל בא סוף סוף לפתוח את הדלת שלי.
הפסיעות הולכות ובאות מתרחקות ומתקרבות אבל אינן נוגעות בידית הדלת .
אני שומע עוד מישהו נכנס ומדבר עם ירחמיאל, אני לא שומע בדיוק מה הוא אומר אבל יש סיכוי שעוד מעט יפתח לי את הדלת.
לאולם נכנסים עוד אנשים וכולם מדברים והמקום נעשה רועש. טריקות, וויכוחים, קולות של ילדים , אבל קולות הנשים נשמעים חלש יותר מפאת המרחק.
פתאום נשמעה דפיקת שולחן חזקה והשתרר שקט מוחלט, ואז נשמע קולו של שמעון, אני כל כך אוהב את קולו של שמעון.
אני מחכה בסבלנות שיגיעו אליי. מדי פעם כל הקהל משתתק לכמה דקות ושוב המקום רוחש במגוון של קולות והגיות.
לאחר כמה זמן הפסיעות מתקרבות אליי ואני כולי נרגש וכמעט מרשרש ברימונים שעל ראשי.
המפתח בדלת סב על צירו והדלת נפתחת. אור חזק מסנוור אותי והמתכת שלי מבריקה , ואני רואה את דמותי משתקפת במשקפיים של ירחמיאל.הוא ושמעון מתקרבים אליי ומרימים אותי מבין כל חבריי הישנים ומוציאים אותי לאולם.
כל הקהל מריע בתגובת שמחה ויראה, ירחמיאל שם אותי על השולחן והולך. אני רואה את שמעון לבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, הוא מתקרב אליי ואני רואה כתם של יין על החולצה שלו, מה ? , הוא לא שם לב ובא עם חולצה של אתמול. הוא מתקרב אליי ופותח את בית החזה שלי. אני נושם נשימה ארוכה ומוכן לפעולה.
שמעון מרים את המקל הזה עם הציפורן המתכתית ומתחיל לסמן לילד שעומד על ידו. הוא נוגע בי וממש מדגדג אותי , הוא פוחד לגעת בי חזק, נו, אז זה ממש מדגדג.
הילד מתחיל לקרוא וטועה, שמעון לוחש לו והילד מתקן. הציפורן ממשיכה לדגדג אותי ואני קצת זז, שמעון מיישר אותי ורומז לילד עם העיניים התכולות להמשיך.
אני מביט בילד הנמוך ורואה שיש לו חולצת טריקו אדומה מתחת לחולצה הלבנה, אני מתאמץ לקרוא מה כתוב עליה ולא מצליח כיוון שהילד נע ונד מצד לצד ומבלבל לי את המיקוד.
מחשבות עולות במוחי, ולא מבין איך אימא שלו החסודה נתנה לו לצאת ככה מהבית ביום שבת ?.
שמעון הגבוה והחסון עם שיער השיבה ממשיך לרמוז לילד לא להפסיק לקרוא, מצביע עם המקל על הכתוב והילד מנגן את הכתוב. אני משפיל מבט אל ידיו של שמעון ורואה שהציפורניים לא גזורות כלל ויש לו גם שחור כזה מתחת לציפורן, אולי הוא עבד אתמול בחצר ולא ניקה טוב את הידיים. אני כל כך כועס ומנער מעט את הרימונים, אולי שמעון ישים לב לידיים שלו, אבל הוא מתקרב אליי ומיישר לי את הרימונים, אבל אופסססס ... רימון אחד נופל על הרצפה, כל הקהל משתתק ושמעון נעשה אדום וזיעה החלה לטפטף על המתכת שלי מרוב שהוא התאמץ לסדר חזרה את הרימון שעל ראשי.
ירחמיאל השלומפר בא לעזור לו , מכנסיו צונחים מתחת לכרס הגדולה שלו והוא מרים ביד אחת מדי פעם צד אחד של המכנסיים והצד השני ממתין שגם אותו ירים,בינתיים החולצה הלבנה שלו יצאה ממכנסיו והשתלשלה החוצה ואפילו ראיתי את קצה הכרס התפוחה, כולה פצעונים אדומים ושחורים.
הם מניחים חזרה את הרימון על ראשי וממשיכים בקריאה, אני רואה את אביו של הילד שעומד מאחוריו ופניו חיוורות, נראה לי מודאג ממה שקרה בדיוק כשהבן שלו עלה לתורה, אולי הוא פוחד מעין הרע או ממשהו רע. אבל אני שוב מרשרש מעט ברימונים לרמוז להם שהכל בסדר.
הילד מסיים לקרוא וחוזר חזרה למקומו, מרים עיניו אל אמו שעומדת למעלה ומחייך, ואז היא חופנת בידה כמות נכבדה של סוכריות וזורקת על בנה ועל הסובבים אותו, והנה, רצה המזל וסוכריה אחת מגיעה אל הרימון שעל ראשי והוא שוב נופל, אויה לאותה בושה שאחזה את האשה הצדיקה הזו שרצתה לשמוח ולשמח.
כולם שוב משתתקים ואני שומע את בכייה של האשה שממאנת לסלוח לעצמה על כך שהשליכה סוכריה דווקא על ראשי.
שמעון וירחמיאל מרימים את הרימון ומחזקים אותו על ראשי , מביטים איש אל רעהו ולא מבינים איך אני מפיל את הרימונים.
הקהל ממשיך בתפילה ומסיים. שמעון סוגר את בית החזה שלי ואני מתכווץ , לא בא לי לחזור לחדר החשוך, אני כל כך נהנה כאן להביט בכולם.
שמעון מרים אותי ונותן לילד להוליך אותי כמה סיבובים ואחר כך לחדר.
תכול העיניים מסובב אותי בין כל האנשים וכולם מנשקים אותי, היה אחד שנשק לי עם שפתיים רטובות ומרח לי אותם על המתכת המוזהבת והמבריקה שלי, אני התכווצתי מגועל.
בתום הסיבובים הילד וירחמיאל ושמעון מכניסים אותי לחדר ושמים אותי במקומי , יוצאים , טורקים את הדלת וונעלים אותה.
נעשה לי חושך בעיניים ואני ממש עייף. מבחוץ אני שומע את הקהל מתאדה לאט לאט ואז אני שוקע בשינה עמוקה עד לפעם הבאה.
רחלי ג.
5.11
כל הזכויות שמורות לרחלי ג. ©
