מכתב אהבה.

דאמ.

כל  הפעמים שבהם אמרת לי שאתה אוהב אותי.

שנישקת אותי ברכות.

שחיבקת אותי,כדי שלא אברח לך.

שלחשת לי דבירם מתוקים באוזן.

שחיבקתי אותך הכי חזק בעולם מחשש שאפול.

שהרחתי את השיער שלך,הסנפתי אותו,השיער שלך,הארוך,היפה,

וכל פעם שהיית עושה קוקו הייתי כועסת.

אתה זוכר?

ושהייתי בוכה ובוכה,כי הלכת

ופחדתי שלא תחזור.

והפעמים שלא הייתי ואמרת כלום.

כי פחדתי להודות.

כל הפעמים שניפרדנו

וחזרנו

ניפרדנו

וחזרנו.

במשך חצי שנה

של כאב.

של אהבה.

והנה אתה הלכת.

עזבת אותי

אחרי שאמרת שאתה אוהב.

ולא תפסיק לעולם.

ומי יודע?

אולי כל הזמן הזה היה שקר.

אולי לא באמת אהבת.

אולי לא באמת היה לך אכפת.

אבל המבט בעייניים האלה,העיניים המדהימות האלה.

המבט הכי אוהב שראיתי,שהרגשתי,

ושהיית מלטף אותי,

באמת שחשבתיש ראיתי בעיינים של הערצה.

ושאני התבוננתי בך,הולך,בא,רק,צוחק,הייתי מאושרת.

פשוט מאושרת.

והפעם באמת עזבת.

והנה שוב

אני בוכה בגללך

את כל האלף דמעות שבכיתי גם בעבר.

אני שונאת לאהוב אותך.

אני אוהבת לשנוא אותך.

אני לא יכולה לשנוא אותך.

אני לא יכולה שלא לשנוא אותך.

מתי תפסיק?

הלב שלי נישבר.

פעם אחת יותר מידי.