1-
"ובראת אותי יצרים יצרים ונשארתי כאן חלולים חלולים," ציטטה זו משל אביב גדג' מצויה בדף היוצר שלך. מה אומר לך משפט זה.
וואוו.. שאלה טובה! קודם כל חשוב לי לציין שאביב גדג' הוא גאון מבחינתי. כל שיר שלו גורם ללא מעט הרהורים... קשה להסביר עד כמה ממכר הוא, עד כמה המילים שלו בועטות בבטן ומטלטלות בכל שורה ושורה.. וכמובן, עד כמה המשפט הזה שכתב, למרות שיש גם רבים אחרים וטובים, מתמצת את כל התחושות שלי...
המשפט הזה מסמל בשבילי את הריקנות המכאיבה, זאת שכולנו בורחים ממנה. את העולם הזה שמשתק אנשים.... בהתחלה אנחנו כ"כ מלאי התלהבות וחיים, אנחנו כל כך רוצים לרצות ולחיות ולהגשים ולהצליח וככל שעובר הזמן אנחנו הופכים לריקים- שום יצר לא נותר לנו, שום כוח מניע. לא נשאר בנו כלום. אנחנו נהפכים לריקים אדישים עייפים. מהלכים כמו רובוטים, חלולים. מרוקנים. מעבירים את הזמן. כבר אין בנו את העוצמות שהיו. אנחנו חלל שרוצה להתמלאות. שרוצה את העוצמות האלה בחזרה. אבל אין לו במה להתמלא, הכל ריק וכולם מותשים. אני מזדהה עם המשפט הזה. עם תחושת הריקנות הכבדה ששום דבר לא מצליח למלא אותה. עם התחושה שננטשנו כאן בעולם הזה להתמודד. נבראנו כל כך הרבה, כ"כ מלאים, אבל אנחנו חסרי יכולת לשמור על הכל ואנחנו מתהלכים כאן רעבים מרוקנים ומתגעגעים.
2- מה מקומה של האמונה בחייך.
האמונה היא קודם כל חלק גדול מחיי, אני דתיה לאומית שומרת מצוות.
את היכולת שלי להגיע לעומק העניין, לחשוב מחוץ לקופסה ולהעז לשאול ולחקור אני חייבת קודם כל לתורה ולעולם הדתי שלימדו אותי לשאול, לחפש, לבדוק ולא להניח לדברים לדלג מעלי.
כמו רבים אחרים גם אני עוד לא בניתי את הזהות הדתית שלי ועדיין יש לי שאלות על אלוקים, על עצם קיומו, על המשמעות שלו, על דרך התורה, על הדרישות מבני האדם, על משמעות החיים וכו'.
השאלות האלה קשות כי לאף אחד אין הוכחות שהאמת היא בצד שלו אבל כל אחד מבטיח לך שהדרך שלו היא הדרך הנכונה.
האמונה שלי נמצאת בצד החיים שלי ולא מתוכה אני חיה, לא היא הכוח שמניע אותי ברוב הזמן, דבר שאני מקווה שישתנה בעתיד...
3- ספרי על עצמך-מי את נעמה.
טוב, אין לי סקופים גדולים לספר, חשוב לי להדגיש שמעולם לא נאנסתי או חוויתי אלימות כלשהי (בניגוד לשיריי שעוסקים המון בנושא)....
אז מה יש לספר? אני הילדה הקטנה של הבית, אנחנו ארבעה אחים- אח בכור ושתי אחיות. אני בת 17, כותבת מגיל 9 ומעטים מאוד האנשים שיודעים על כך. מעופפת ברמות קשות. נחשבת לאדם אדיש אבל בעצם כולם יודעים שזו בסך הכל חומת הגנה מזויפת להר של רגשות.
אני מכורה למוזיקה, זה סם החיים שלי. כשאני שומעת משהו שאני יכולה להזדהות איתו, כשאני מרגישה כנות זה חודר לי את העצמות וזה בוער וזה מעיף אותי למעלה וזו התחושה הכי טובה בעולם.
יש לי הרבה חברות אבל תמיד הרגשתי שונה מהן, עוף מוזר שמסתכל מהצד על החיים...
אני בנאדם די עצוב ומהורהר, מי שמכיר אותי טוען שאני דיכאונית... אני בכיתה י"א באמצע הבגרויות, מנסה לשרוד, אז בהצלחה לי...! J
4- מיהו המשורר הנערץ עליך.
אממ... מבחינה עקרונית אביב גדג', אין אדם שראיתי שכותב עמוק כמוהו. היישר אל הנקודות הנכונות. לוקח מילים ועושה מהם קסם...
אם אנחנו מדברים על משוררים ממש אז יהודה עמיחי הוא הפייבוריט.
השיר הראשון שקראתי בתור ילדה היה 'אימי אפתה לי את כל העולם' ומאז התאהבתי בעמיחי. אני לא יודעת להסביר מה כל כך ריגש אותי, אני מניחה שהיו אלה המילים וההסתכלות האחרת ועם זאת, הפשוטה שלו על העולם...
הבית שלנו מלא בספרי שירה ובספרים בכלל כך שאת התרבות הזו של לקרוא שירה אין ספק שרכשתי מהבית...
5- כיצד נולד אצלך שיר.
שיר בדר"כ נולד אצלי ממשהו שגרם לי להרגיש באופן חזק. בתקופה האחרונה לוקח לשיר הרבה זמן להתבשל אצלי בבטן עד שהוא נכתב. פעם זה היה זרם אדיר של מילים שמגיע מיידית ובכלל לא הייתי יודעת לאן הוא ייקח. היום, כנראה שזה בא עם הזקנה ;) אני כבר כותבת לאט יותר ושקול יותר, אמנם השיר עדיין נכתב די מהר אבל אני כבר יודעת לאיזה כיוון השיר הולך ומה אני מנסה להגיד בו. לא מעט פעמים קורה שאני עוצרת לחפש את המילה הכי מדויקת, עורכת אותו מחדש הרבה יותר מפעם אחת, מחליפה בתים, משפצת... אין לי מושג מה בדיוק קורה שם כשהוא נולד... המוזה פשוט מגיעה ומפתיעה.
6- איך את בוחרת שמות לשיריך.
בדר"כ אני בוחרת שם לשיר על פי מה שאני אוהבת:
אני מאוד אוהבת שמות ציניים. כאלה שיגרמו להלם בסוף השיר... ז"א לקרוא לשיר 'אהבה' אבל לכתוב על גבר מכה במשך כל השיר. לגרום לנו להרהר ולערער על מושגי היסוד הברורים כ"כ.
כמו כן, בדר"כ אני מעדיפה שמות קצרים שיתמצתו את השיר ומצד שני לא יחשפו את שורת השיא שלו..
המון פעמים אני מוצאת את עצמי תקועה בלי שם לשיר ומגלגלת בלשוני את כל ההברות שיכולות להתחבר ביחד... מבחינתי שם השיר משפיע מאוד על הקריאה ועל החוויה של השיר ולכן כ"כ חשוב לי שהשם יהיה מדויק ומתאים.
7- סוד- מה הוא אומר לך.
סוד. משהו מאוד אישי ומסקרן מבחינתי. עולם שלם שאסור לאיש לפתוח. ואם מישהו חושף את הסוד בלי רצונו של בעל הסוד הוא ממש גונב את הבנאדם שהסוד שייך לו. סוד זה קסם מבחינתי. משרה עלי אווירה מיוחדת. משהו שרק שלי. וכמה מרגש זה שמשהו רק שלך.. שאתה היחיד בעולם שיודע על הסוד הזה...
8- ריקנות – מהי עבורך.
ריקנות היא הפחד הכי גדול שלי אבל גם הדבר שהכי מורגש בחיי כרגע... מעין משהו שאוכל את האדם מבתוכו ומחכה לנפץ אותו לרסיסים. ריקנות בשבילי זו מפלצת גדולה וענקית שמטילה צל על כל צעד שאני עושה...
נכון, ריקנות זה מעניין לפעמים, כיף להסתכל עליה מכל הצדדים ולהתעמק בה בשיחה בארוחת צהריים. אבל זה כל כך כואב להרגיש אותה. כל כך מייאש חוסר המשמעות הזאת. התחושה הזאת... שלשום דבר אין משמעות, ששום דבר לא משנה, שהכל מיותר.. כי מה זה משנה? מה זה משנה מה יהיה? שום דבר לא משמעותי וזה קשה ומאכזב.
יוצא לי לקרוא הרבה בלוגים של נוער בגילי בישראבלוג ולדבר עם בני נוער אחרים. אלי זה הדור, אני לא יודעת.. אבל הריקנות מכרסמת אותנו, את רובנו. יש מי שבוחר לברוח ממנה ויש מי שבוחר לשקוע בתוכה אבל מעטים האנשים שפגשתי שפשוט מצליחים לחיות בלעדיה.
9- כאב – מה משמעותו.
יש כאב פיזי ויש כאב נפשי. אצל רוב האנשים הם שני דברים נפרדים. אצלי הם באים ביחד. אצלי כשהכאב הנפשי גדול מדיי, כשהריקנות והייאוש מתסכלים ואין לי לאן לברוח אני ממירה את הכאב הנפשי בכאב פיזי ע"י פציעה עצמית. זו לא דרך התמודדות נכונה, אני יודעת ולכן אני גם בטיפול בעניין... אבל לפני ששופטים כדאי לשים לב שכולנו יוצאים לעשן סיגריה כשאנחנו עצבניים או עושים דברים כאלו ואחרים שגם הם מזיקים לא פחות.
10- שייכות לחברה לעומת שונות – רשמי כל מה שעולה בדעתך בהקשר לכך.
טוב, כמו שציינתי קודם, תמיד הרגשתי שונה מהחברה. שאף אחד לא יכול בדיוק להבין אותי.
לא מעט פעמים מצאתי את עצמי מנסה להסביר לחברות שלי את הייאוש והתסכול ואת השאלות באמונה אבל ברוב הפעמים הן פשוט לא הבינו ולא היו בכלל בקו של הנושאים עליהם דיברתי.
ואז מצאתי לי את עולם הבלוגים והאינטרנט ולשם אני מרגישה שייכת, אנשים מבינים אותי. כותבים את התחושות שלי מילה במילה כשבעצם הם כותבים את שלהם. ומצד שני, דרך החיים שלי והאמונה שלי כ"כ שונות משלהם עד שגם לשם אני לא לגמרי שייכת.. וככה יוצא שאני בין שני העולמות... חצי מהלב פה וחצי מהלב שם.. אף פעם לא לגמרי שייכת אבל שייכת להרבה מקומות.
11- הרצון לאהוב – עד כמה הוא חשוב בחיינו.
אני חושבת שהרצון לאהוב טבעי כמעט כמו הרצון לאכול ולישון ושהוא גם מעניק לנו לא מעט משמעות לחיינו. הרצון לאהוב זה הרצון לבטא את כל עוצמות הרגש שיש בנו שמחכות להתפרץ... וזה מקסים בעיניי.
12- האם כדאי לשמר את הילד שבתוכנו לדעתך?
אני חושבת שאין לנו ברירה, בין אם נרצה ובין אם לא הוא יהיה שם... ועכשיו רק צריך להחליט איך מתייחסים אליו, לילד הזה שלפעמים מפריע לנו ולא נותן לנו להתקדם ולפעמים גם מזכיר לנו מי אנחנו באמת, לפני כל המסכות שהחיים הטביעו בנו. אני לא חושבת שאפשר להתעלם ממנו גם אם מאוד נרצה...
13- האם לגבר מותר לבכות.
קודם כל התשובה היא כן..! אני בכלל לא מבינה איך הם מצליחים להתאפק הגברים האלו, לעזאזל! יש להם אבן בתוך הלב??! אני בוכה כל יום בממוצע והם בוכים פעם בשנה... מה עובר עליהם?!
אני בטח לא ארצה לראות גבר שבוכה כל יום וגם לא כל שבוע אבל זה תמיד נעים לדעת שהם מרגישים משהו ולראות גם אותם בוכים לפעמים. בכל פעם שאני רואה גבר בוכה אני מתרגשת וכמעט מתחילה לבכות גם..
14- עד כמה אנו שואפים לשלמות, ומה המחיר שמשלמים על כך.
אוי, השלמות! הדבר הכי טיפשי והכי מבוקש שיש. אני חושבת שיש משהו בטבע האדם שכל הזמן שואף להתקדם אבל השלמות היא המצאה חסרת קשר למציאות... נראה לי שרוב בני האדם שואפים לשם בלי לשים לב וגם אני נסחפת אל הטעות הזאת... השאיפה הזאת לשלמות גורמת לנו לבטל בהינף יד כל מה שיש לנו ולא לעצור לרגע, רק להתקדם אל היעד הבלתי אפשרי ולפספס הכל... אין בעיה לשאוף קדימה מבחינתי, אבל רק צריך לדעת להעריך גם את מה שיש עכשיו....
15- מה מקומן של הדמעות, האם הן כדאיות?
דמעות. אממ... כן, כדאיות... אבל לא כל כך הרבה כמוני.. ;) זה מנחם לפעמים לבכות קצת ואפילו נצרך פשוט צריך לדעת לרסן... לא לתת להן להשתלט עלינו ולא להתמכר למלנכוליה הזו כמאמר חמי רודנר "הו מלנכוליה, את אהובתי"....
16- הבובה מופיעה אצלך בשירים-ספרי מהי עבורך.
הבובה היא בשבילי הסמרטוט הזה שכולם משתמשים בו כדי לספק את צרכיהם בלי שיהיה להם אכפת מה היא מרגישה. הבובה נשלטת, מופקרת בידיו של ילד חסר אחריות. התכונה היחידה של הבובה היא היופי, אסור לה להרגיש, לחשוב לדבר.... רק להיות יפה. שרק יאהבו אותה, שמישהו רק ייקח אותה ויחזיק אותה. שלא יזרקו אותה שוב על הרצפה. שיורידו אותה מהמדף וירצו אותה.
ככה אני מרגישה, כמו בובה. שמוכנה לעשות הכל, רק שיאהבו אותה. כמו בובה שמישהו תפר לה חיוך ושמלה ועכשיו היא כל הזמן צריכה לחייך ולהיזהר. אבל הבובה הזאת מרגישה ולבובה הזאת כואב... אבל היא מחייכת.
17- לא אחת אינך שלמה עם השיר שיצרת ומבקשת פידבק מחברי האתר. האם 18-הפידבקים מסייעים לך? והאם בעיניך נכון ללטש שיר ומתי הוא מושלם בעיניך?
כן, זה קורה לי הרבה ובעיקר בזמן האחרון. הפידבקים בדר"כ מסייעים לי... אפילו לפעמים כדי להבהיר לי שהשם שבחרתי והשיר שכתבתי טובים ככה, כמו שהם.. דבר שכלל לא מובן לי מאליו... מאוד עוזר לי לשמוע מה חברי האתר חושבים. שהרי בסוף הם אלה שקוראים את השיר. מתוך זה אני לומדת אם אני ברורה וגם איך הם מעדיפים לקרוא ולראות את הכתוב..
אני חושבת שמאוד חשוב ללטש שירים. בדיוק כמו הליטוש החיצוני אתה מלטש גם משהו בפנים הרגש. אתה נוגע בנקודה ומנקה אותה עד שהיא נעשית ברורה גם לך. אני מאמינה שגם אחרים יכולים לעזור בעבודה הזו ולהאיר בזוויות חדשות על אותה נקודה.
מתי השיר מושלם? אני לא יודעת, יש הרגשה כזאת שאתה קורא את השיר ואומר 'הנה! עכשיו. עכשיו זה טוב'. אבל ברוב הפעמים היא לא מגיעה אצלי.
18- פרידה – מה היא יוצרת בליבנו.
פרידה. אם זו פרידה מאהוב אז את הכאב החמוץ הזה. את הגעגוע שאוכל אותנו ולא נותן לנו מנוח. חלק חסר בגוף. חלק שאתה כל הזמן רוצה להשלים וכואב לך שהוא חסר. ולא תמיד זה אפשרי להשלים אותו....
19- כיצד הגעת ל"דרך המילים", וכמה זמן את אתנו.
אני כותבת כאן כמעט שנתיים וחצי ונהנית מכל רגע! הגעתי לכאן משיטוט באינטרנט וחיפוש אחר מקום לפרסם בו את שיריי.... חודשים ארוכים רק קראתי באתר בלי לפרסם שום יצירה, ממש פחדתי לפרסם שיר ולקבל עליו תגובות קטלניות... אני זוכרת את הפעם הראשונה שהעזתי ולחצתי על 'שלח' וכמה שפחדתי... וכאן אולי זה המקום להודות לחברי האתר שקיבלו אותי כל כך יפה... J
20- בחרי 5 מיצירותיך, אלה שאת אוהבת במיוחד ונמקי מדוע בחרת דווקא בהן.
אשם ודאי תלוי- http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=72435
השיר הזה מיוחד בעיני, הוא נכתב אחרי תקופה ארוכה שהמוזה לא באה ואני מרגישה שהוא ברמת כתיבה גבוה משאר השירים שלי.
יש לי בכיס-
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=72654
גם את השיר הזה אני מאוד אוהבת מבחינת הכתיבה וגם מבחינת הרעיון, התחושה הזו של משהו תמים מילדות שהתקלקל עם השנים... האושר הילדותי הזה שנעלם...
אלך-
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=56684
תחושה כמעט תמידית שלי. מגורשת, לא שייכת. כשהכל נגדך, גם הרוח ואתה פשוט ממשיך ונלחם והולך, וזה לא כל כך משנה לאן... הכל יגרש אותך... לכל מקום לא תהיה שייך. בכל מקום לא תרגיש בנוח...
מעברי הזמן-
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=56684
שיר אופטימי ותמים שכזה.... הפתיע אותי שכתבתי שיר כזה שכל כולו תשומת לב לרגעי האושר ולזכותם להתקיים בזכות עצמם. שיש להם מקום גם לבדם, בלי רגעי הכאב... שיר בכלל לא רגיל אצלי ומאוד חשוב לי להרגיש ככה ולזכור אותו. לזכור את התחושה הזו...
ילד אחד-
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=51662
כי לפעמים אני מרגישה כמו ילד הזה. שכולם תלו בו הכל. שאמרו עליו הכל. שהוא הכי גרוע שיכול להיות. כל כך הרבה תארים לילד כל כך קטן. אבל הוא ילד, הוא תמים, הוא השיא של הטוב. כולם מסתכלים בעיניים הביקורתיות והחמורות האלה ומצביעים עליו. והוא עומד שם נכלם והם אומרים כמה שהוא נוראי. והאמת, שאלו הם לא מעט פעמים המחשבות שלי לגבי עצמי, מחשבות אינסטינקטיביות שקופצות וגורמות לי להרגיש ככה.
וזהו, תודה רבה לך גלי על האתר המדהים הזה שמהווה בית לכל כך הרבה כותבים ועוזר לכמה מאיתנו לעבור דרכים ותקופות לא פשוטות בכלל... באמת תודה!
