פרק 4 מתוך 4
לפרקים נוספים
כשנכנסתי לחדר מס' 255 בקומה השלישית של בית החולים כבר לא ראיתי את שלבי.
ראיתי גוש בשר, אסוף שיער,שכוב על מיטת ברזל אפוף אדים של זעקות שבר ועייפות.
ניכר היה כי קירות החדר ראו הרבה סוף.
התקרבתי והחזקתי במה שהיה נראה לי כמו ידה. היא רעדה.
סביבי, בחדר הקטן (לדעתי אם באמת היה קיים הצינוק, זה היה גודלו!) בעיקר הרבה ירוק מחליא (אם אתה לא מגיע לבית החולים חולה, כאן כבר ידאגו לך).
דלתות החדר היו ירוקות, מסביב תמונות קטנות (עם מסגרות ירוקות) בהן אנשים ירוקים כהים להגברת הבחילה, הווילונות ירוקים ומרופטים ועל השידה הירוקה ניצב אגרטל (בעצם, אני מקווה שזה אגרטל...) ירוק כמובן, ובתוכו מה שהיו פעם פרחים (שכנראה היו במגוון צבעים אבל עכשיו הם רק שברי עלי כותרת שקיבלו קצת גוון ירקרק לשילוב המושלם), למזלי המצעים היו לבנים (טוב נו, עם הדפסים ירוקים עליהם). סוף כבר אמרתי?.
הרופאים (הירוקים?!) השתדלו לדלג על חדר הרפאים הזה- הוא היה פשוט ריק מאדם למעט האחות שהציצה מבעד לדלת וירקה במכאניות בלתי מוסתרת חצי שאלה- חצי תשובה "הכל בסדר?!" והמשיכה ללכת.
הדרכים הצדדיות של החיים הן אלו שהפגישו בינינו, עלובי החיים, הדחויים- למסע חסר רחמים שעיקרו הוא אני והיא- אני בשבילה והיא בשבילי. אף אחד אחר לא.
אני לא יודע אם מחוץ למעון היו דרכינו מצטלבות, כנראה שגם אם כן, היא לא הייתה מביטה בי.
היא הייתה כל כך יפה ואני- אני לא.
כעסתי באותה העת, כעסתי על הכל- כעסתי על כולם ויותר מכל, רציתי לקחת אותה משם להניח אותה על כיסא הגלגלים שלה ולהתגלגל משם אתה ביחד אל האופק הלא ידוע, יד שמאל שלי אוחזת בחוזקה ביד ימין שלה והרוח היא המובילה אותנו .
"לא יכול להוריד ממך את העיניים..." הבית השלישי עלה מהרדיו וקטע מחשבותיי
"רק יותר ויותר מתמגנט"
"מאיר אריאל בא לבקר אותך" ניסיתי את מזלי
היא משכה בכתפיה ורק אז נפל מבטי על עיניה העצומות בחוזקה.
"לא יכול להוריד ממך את העיניים...רק יותר ויותר מתהפנט"
"אני... אני לא ממש יודע מה להגיד"
"תגיד לי מה אתה חושב עליי" הפתיעה "תגיד לי הכל, מה אתה חושב עליי גם כשאני כאן מולך שבורה מאי פעם אחרי שניסיתי לשים קץ לחיי העלובים, מה אתה חושב עליי?"
"אני חושב שאת מושלמת... אני חושב שאין בעולם מישהי כמוך ש... ו...."
"אבל מה אעשה אין לי פנאי, לא אין לי פנאי...לא יכול להוריד ממך את עיניי"
"מה עוד?" הקשתה שלבי ברכות קשיחה
כיווצתי את ידי לאגרוף, אני צריך להיות חזק- בשבילה.
"לא הכרתי מעולם אדם כמוך ו..."
"ספר לי עוד!" שלבי הייתה חלשה מאוד אבל לא הפסיקה, היא אהבה לשחק. גם עכשיו.
"לא יכול להוריד ממך את העיניים... יפתי יפתי יפתי"
"אני אוהב אותך שלבי!" יריתי לאוויר.
הייתה זאת הפעם הראשונה שאמרתי זאת למישהו, אי פעם.
והגיע לה יותר מכל לשלבי שלי. הגיע לה.
סוף סוף היא פקחה את עיניה הכחולות הגדולות והביטה אליי.
"אתה יודע שאין לנו סיכוי נכון?"
לא ידעתי ובכל זאת הנהנתי בהסכמה.
המילים נעמדו בחדר, בינינו, חצו גבול שלא היה ניתן לחצות עד כה.
"אוהב אה?" ,היא עצרה את הזמן, "מה אתה יודע על אהבה?" לגלגה
הסטתי את מבטי ממנה. לו היה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.
"אני... אני.. לא יודע..." גמגמתי בהססנות "אני.. אולי..."
"תרצה להוכיח את ה'אהבה' הזאת שעליה אתה מדבר?" קטעה אותי החוצפנית הקטנה שלי.
לא הבנתי. אבל זה בסדר- אף פעם לא הבנתי את הקסומה הזאת.
"אם אתה באמת אוהב אותי" בקעו שברי מילים לאוויר ודאו כמו נשרים עד אשר נחתו חזרה מהתקרה ישר על שפתותיה והותירו אותי חסר אוויר.
"עזור לי לסיים את מה שהתחלתי – עזור לי למות!”
הרמתי את עיניי אליה. מה היא ביקשה כרגע?!
"שלבי, אני לא מסוגל אני..." (נזכרתי שכבר הרגתי אותה פעם אחת בחייה)
"יוקי, איתך או בלעדייך...המחלה תקפה אותי שוב, חזקה מתמיד... אני רוצה למות בכבוד ולא על איזה מדרכה במרכז העיר כמו כלב! אני אדאג לעצמי ו...זה כל מה שאבקש ממך אי פעם, לעזור לי לדאוג לעצמי... אם אתה באמת אוהב אותי"
"אהה... אהה..אני... שלבי, אני לא יכול להרוג אותך..."
"סתום! פחדן! אולי עדיף שתלך מפה!" נרתעתי "אוהב אעלק!" היא סיננה בין שפתיה וסובבה את גבה אליי. "מה אתה כבר יודע על אהבה?" חזרה
ניכר שראתה כמה טלנובלות בחייה.
השתיקה שחלפה בחדר כמו רוח סערה העבירה בגבי רעידות בלתי נשלטות.
להביט ככה ביופי המרוסק הזה, כאילו אלוהים החליט לפרק את המונה ליזה לחתיכות פאזל בלתי ניתנות להרכבה ולא לבכות. להיות חזק- בשבילה!.
"שלבי" לחשתי לה "אני לא מסוגל להרוג אותך, אני אוהב אותך מדי בשביל זה"
"התקרב אליי” היא עברה לטון הסולח- "בוא אל תפחד, אני רק רוצה..."
זאת הייתה הפעם השנייה שאני ושלבי התנשקנו.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה לי "אני גם אוהבת אותך"
וזה היה העצב הגדול ביותר שהרגשתי כל חיי.
"המכונה הזאת-" היא הצביעה על משאבה ענקית שעלתה וירדה ועלתה וירדה "היא הדבר היחידי שמחזיק אותי בחיים כעת"
"אבל שלבי" הבנתי "אני פשוט מסרב אני לא מסוגל"
"תבין יוקי, אלו לא החיים שלי"
והיא צדקה, הרי שלבי הייתה נפש חופשיה- מהאלו שרצות בשדות התותים, מתגלגלות כמו כדור קטן במרחבים ירוקים אינסופיים, מצטנפת לעת ליל בזרועותיו של בחור שנראה יפה וצעיר נצחי בדיוק כמוה ומאזינה למאיר אריאל כאילו אין דבר מושלם יותר ביקום. כאילו אין דבר אחר. אלו החיים של שלבי. הכל בשביל שלבי!.
שוב שכחתי שהיא על כסא גלגלים, בעצם, עכשיו כבר לקח לי קצת זמן שוב להיזכר שהיא שלבי.
"יוקי, אני בסך הכל צריכה שתנתק את המכונה- ראיתי איך הרופאים עושים את זה! אני אדריך אותך, אני רוצה שתשחרר אותי, תן לי ללכת!"
הדמעות מכאן כבר היו בלתי נשלטות.
"בבקשה, יוקי, זה יהיה הדבר האחרון שאבקש ממך, מכאן- תזכור את מה שהייתי ולא את מה שאני עכשיו"
נשענתי על השולחן הקטן, רגליי קרסו, רציתי שמישהו יבוא ויוציא אותי ויציל אותנו.
"בבקשה יוקי" היא הייתה חנוקה "בבקשה"
הבטתי מסביב, החדר הסתחרר "בבקשה יוקי" העולם סגר עליי במהירות של 120 קמ"ש. המשאית שוב נכנסה ברכב שלי ושל אסתר, שוב חלקיקי מתכת ושברי זכוכית, שוב אלבררטטוווו נוטש אותי ב"אושר לכל", הקירות מתקרבים- האנשים הירוקים צוחקים עליי!!! , פנינה קופצת אל הירקון, המנהל בא ובוחר אותי! אותי מכולם! משליך אותי אל הצינוק, אני נשמט אל הקרקע ומתחנן על חיי אבל מולי רק תקווה חג'בי ופיה מכוסה פלסטרים ומנסה לצרוח אבל קול לא יוצא ורון- רון הג'ינג'י עם מוט הברזל הלוהט וקול החבטה ורחוב ז'בוטינסקי
והשטר האדום
והגשם
וחוף הים
והאבטיח האדום
והירח
ואהבה נצחית כמו של מיץ' והבלונדינית
ולקפוץ ממיטה למיטה, לרחף ולעוף לאט ובעדינות
לאט ו...
רק לא להיות כאן.
המשאבות עלו וירדו- עלו וירדו - עלו וירדו.
צפצופי המוניטור הפכו בלתי נסבלים.
בית החולים הפך ברגע לבית משוגעים.
ואני על הרצפה המטונפת, אוסף את שברי העצמי לאט. מביט בה
ומבקש סליחה. מביט בה שוב ו...
הכל בשביל שלבי.
