המשפט הראשון שעולה ל-ANNA בת ה-24 בראש בניסיון להגדיר את אותם דברים המעסיקים את בני גילה הוא: "למצוא את המקום בעולם. זה גיל שכזה, של כמעט אמצע, לפני רגע היינו צעירים, עוד רגע נהיה עדיין צעירים, אך צעירים מבוגרים, עם לפחות כיוון כלשהו לחיים. ועכשיו זה הגיל של למצוא את הכיוון, את החץ שמורה לנתיב הנכון."
שלום לכולם, ניתנה לי ההזדמנות לבוא לפניכם ולענות על כמה שאלות שייתנו לכם, וגם לי האמת - מושג על עצמי. אנה.
1-מהם מקורות ההשראה לכתיבתך?
-לא חשבתי על זה אף פעם לעומק...אני מניחה שההשראה באה לי מכל דבר שרק אפשר. אם זה שיר שנוגע לי בצורה חזקה, סרט או איזה פרק מסדרה טובה וכמובן החיים עצמם, יחד עם הזיכרונות והגעגועים שהם חרטו בי.
2-כיצד את רואה את היחסים בין גבר לאישה?
-יחסים בין גבר לאישה, זה דבר כ"כ לא מובן מאליו. הרי מי קבע שאחד יאהב כזו ולא אחרת ולהפך...וגם יחסים בין גבר לאישה זה עוגן, סוג של חוף מבטחים. זאת כאשר היחסים בנויים על יסודות של חברות, אמון וכמובן, המרכיב היסודי, אהבה. כאשר במהלך כל היום אנו עוטים מסכות ומתאימים עצמנו למצבים שונים, היחסים, הקשר הזה, זה המקום הבטוח שלנו להיות מה שאנחנו, לאהוב ולהיות נאהבים חזרה. עוגן, שמשאיר אותנו שלא נסחף לבד לאיזו סערה.
3-מהי הכמיהה עבורך.
-כמיהה זה סוג של דלק. כמיהה למשהו נותנת רצון לפעול, לעשות ובכלל להיות.
4-איך היית מציירת במילים את היחס בין אדם לזולתו.
-אמרו כבר לפניי, האדם וזולתו, הקשר בין שני הגורמים הללו הוא של תו וקח. מה שהאדם מקרין, מה שהוא נותן, למה שהוא מושיט את ידו וליבו, זה גם מה שיבוא אליו ועליו. אם באמת הייתי צריכה לצייר, אלו היו שתי ידיים מושטות, כשהרווח ביניהן היה כל מה שנוצר וניתן ונלקח ביניהם. ובעצם כך יוצא, בין כולנו.
5-באיזה אופן היית מסכמת את המונח: "חברות".
-אם היחסים של גבר ואישה הם עוגן, החברות היא הקרקע הבטוחה והיציבה. חברות, רעות.להיות שם בשביל אותו חבר, כשטוב, כשרע. ולדעת שכך גם יהיה כשלי יהיה טוב כ"כ או גם רע.
6-מהי הכתיבה עבורך ומתי גילית את כישרון הכתיבה שבך.
או...הכתיבה, היא פשוט כלי לשחרור כל הרגשות, המילים, החלומות, שאני לא מצליחה להביע וליישם במציאות. פשוט כלי לנשימה נוספת ונחוצה כל-כך. את הכתיבה גיליתי במקרה, אי שם בגיל חמש עשרה הרחוק, כתבתי, או יותר נכון שרבטתי כמה מילים באנגלית, ואהבתי את זה. לא חשבתי שזה יתפתח אצלי עוד ועוד, אבל הנה. נו, רוב הדברים הטובים קורים לפעמים במקרה.
7-מהו עיסוקך.
-עיסוקי כרגע הוא הכרח, אני עובדת כאשנבית בדואר ישראל.
8-מה את אוהבת בעיסוקך זה?
-אין הרבה דברים מלהיבים בעיסוק הזה, אבל אם אני אקח גורם אחד שהופך את זה לדי מעניין זה פשוט העבודה מול אנשים, מול החברה שלנו. לבוא, לתת שירות טוב, לראות את העיניים של הבן אדם שעומד מולי. זה גם משהו שיכול להיות מאוד קשה. אבל כזה הוא האדם, מלא צדדים ואופי.
9-איזה חלום עתידי היית רוצה לממש, מהו, ואיך את פורטת לפרוטות את חזונך.
-פעם החלום שלי היה להיות שחקנית וזמרת. הסרטים הגדולים של הוליווד תמיד הקפיצו בי את הלב והחתימו בו את האשליה המתוקה הזו. ומוזיקה...זו אהבתי הגדולה ביותר. אני כותבת, לפעמים חוטאת בלהמציא מנגינה פה ושם לאיזה שיר (אבל רק להמציא בעל פה כי לנגן איני יודעת, אלא אם כן "יונתן הקטן" על גיטרה נחשב...) ופשוט מאזינה כל היום לו היה ניתן, לשירים שאני אוהבת. אבל כרגע החלום שלי זה להיות מאושרת. ואיך אני אגיע לזה...בדברים הפשוטים. ראשית, להתחיל ללמוד, מקצוע שאותו אני אוהב, ההתלבטות הגדולה כרגע היא בין חינוך לגיל הרך או להתמקצע התחום המעבדה הרפואית שאני גם רואה כמעניין. ושנית, ואולי בעצם לזה בכלל אין דירוג, כי איך אפשר לדרג זאת...למצוא את האחד הזה שכולם מדברים עליו. אלו הדברים של החיים, הפשוטים כביכול.. אבל זה הכל רצון, לפחות בקטע הלימודי. ואני מקווה שאגיע יום אחד לנקודה הזו בחיי שבה אוכל לומר פשוט ש"טוב לי".
10-בת כמה את?
-כבת מזל תאומים J לא מזמן חגגתי יום הולדת 24.
11-מה מעסיק את בני גילך, לפי ראות עיניך.
-המשפט הראשון שעולה לי...למצוא את המקום שלי בעולם. זה גיל שכזה, של כמעט אמצע, לפני רגע היינו צעירים, עוד רגע נהיה עדיין צעירים, אך צעירים מבוגרים, עם לפחות כיוון כלשהו לחיים. ועכשיו זה הגיל של למצוא את הכיוון, את החץ שמורה לנתיב הנכון.
12-ספרי על עצמך, קורות חייך.
-קורות חיי...מממ כביכול זו שאלה פשוטה, אבל קצת קשה לי לענות עליה. נולדתי בגרוזיה, בעיירה קטנה ומקסימה בשם אוני. בגיל 3 עליתי לארץ, עם הוריי ואחותי הגדולה. עד גיל 7 גדלתי בעיר הקסם חיפה. בקיץ, כמעט כל שבת היינו הולכים לים. חוף דדו, נוסטלגיה יפה. ומשם המשכנו ועברנו לעיר מגוריי עד היום, נצרת עילית. עיר שקטה וחביבה למדי, אך עם המון פוטנציאל לא ממומש. במהלך השנים הצטרפה למשפחה אחות נוספת וככה אני, סנדוויץ' שכזה. וקצת על ההורים שלי...הורי התחתנו במנהג השידוך. יש פעמים בהם יוצאת דווקא אהבה גדולה, אך לא אצל הוריי. נולדתי וגדלתי לתוך נישואים לא קלים, של זוג שהייתה בינו חיבה, אך לא אהבה, וזה לא מספיק להחזיק קשר, שלא לומר בית. ואם זה לא מספיק אבי, שסחב מביתו שלו טראומות התבגרות, בדמות אבא אלכוהוליסט, נפל גם הוא בקלות לטיפה המרה. וכך אמי, שחייה לא האירו לה תמיד, נאלצה לסחוב על כתפייה את נטל ההתמודדות הזו עם אבי, יחד עם גידול והחזקת בית עם 3 בנות. אבי, שהיה אדם טוב, אפילו טוב מידי מטבעו, חזק מאוד ואבא נהדר, בתקופות בהן היה פיקח, נכנע למחלת השתייה שלו ונפטר כשהייתי בת 18. מאז, קשה לומר, אבל השתחררנו, כולנו, גם אבי וגם אמי ואחיותיי, מהפחד בחיים בצל השתייה שלא מוותרת ולוקחת ושורפת כל חלקה טובה של האדם.
ואמי היום היא ללא ספק אישה חזקה, עצמאית, מפוכחת מהעולם הזה. אבל, הלוואי והיא לא הייתה צריכה לעבור את כל הדרך הזו כדי לסגל לעצמה תכונות אלה. אני זוכרת שמגיל קטן אמרתי לעצמי שאני את האחד שלי אמצא לבד, אני מקווה שכך יהיה באמת. ובכל מקרה, שתהיה אהבה. אז גם הרבה מזה, השפיע עליי לכתוב אני מניחה. היציאה שלי, לעולם קצת אחר הייתה בגיל 18, כשהתגייסתי לצבא. גם הגיוס שלי לא היה קל, כי כבת למשפחה גרוזינית, בתקופה שלי, זה לא היה מובן מאליו שבת תלך ותתגייס. אמי התנגדה נרצות, אך אני הרגשתי שעליי לקיים את המחויבות הזה. ואני שמחה שכך קרה. שירתתי שנתיים כמפעילת מחשב בחיל הקשר, הכרתי אנשים, את הארץ, נתתי וקיבלתי כאחד. סיימתי את השירות, עבדתי פה ושם בעבודות במפעלים. וגם, כל פתח, כל דריכת רגל, גם במפעל הנוראי ביותר, נתנה לי משהו מהעולם הזה. והיום אני בעבודתי בדואר, לומדת עוד קצת על עצמי ובכלל על אנשים. כותבת ונכתבת כל יום מחדש.
13-מה הזיכרון החזק ביותר שלך מילדותך?
- זיכרון הילדות החזק שלי, הוא היום בו הגיעה אחותי הקטנה לבית. אמי ילדה את אחותי הקטנה כשהייתי בת 10. אז לא ידעתי איזו מתנה גדולה נכנסה לי ככה לחיים. כאשר היא נולדה, כהרבה תינוקות היא סבלה מצהבת ואנמיה, מה שעיכב את השחרור שלה ושל אימי חזרה הביתה לאחר הלידה. ואז יום אחד אני חוזרת הביתה אחרי בית הספר,בינתיים אני לבד, כאשר ספה אחת בסלון מלאה עד התקרה כמעט בדברי תינוקות שאבא שלי קנה. אמבטיה, צעצועים, סבונים וכל מיני...חגיגה לעיניים. ואז, צלצול בפעמון. והנה אבא ואמא שלי, עם שמיכה בצבע תכלת (כן...תכלת ולא ורוד משום מה)בידיה, שמתוכה מבצבצות זוג עיניים חומות גדולות וידיים עם אצבעות קטנטנות.
מאותו רגע, העולם נהיה מושלם כזה, הנה, באה הפיסה שהייתה חסרה במשפחה.
14-האם לדעתך צדק ניטשה בטענתו כי מה שלא הורג אותנו מחשל אותנו?
- מה שלא הורג אותנו, גם מחשל אותנו וגם מחליש אותנו. אין ספק שהחיים חישלו אותי. אבל יחד עם זאת, אותו פחד שפעם קינן בבטחה וכל מה שנשאר מזה, הכאב, הגעגוע הלא נגמר, הזיכרונות. הם פה מעבר לפינה, דופקות על הלב וגורמות לא פעם לצעוד אחורה.
15-אם לא היית אדם, מה היית בוחרת להיות?
- אני תוהה אם יש משהו כרגע, בחיים האלה, שהוא יותר מלהיב ומסקרן מהאדם. אני בטוחה שאצל החיות יש הרבה נסתר שאנחנו לא רואים, אך עדיין זה האדם שהמציא, שבנה, שלצד הרבה רע יצר ועשה גם הרבה הרבה טוב. זו זכות להיות אדם. לבוא, לטעום מהחיים, לחשוב, לעשות, כי אפשר וכי ככה מרגישים. לא יודעת אם הייתי בוחרת להיות משהו אחר. אולי הייתי בוחרת להיות שיר. אבל שיר טוב כזה, קלאסי, שנשאר לעד. וזה מה שרובנו רוצים לא? להשאיר חותם, היי...היינו כאן.
חמשת היצירות ש-ANNA אוהבת במיוחד:
טוב, זה באמת קשה עכשיו!!!
~ "יום הולדת"
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=35717
היצירה הראשונה שפרסמתי באתר!
חיפשתי באינטרנט אתר לכתוב ולהציג בו את שיריי. חיפשתי ומצאתי אתר אחד שנקרא "דרך המילים". ומה יש לומר...מאז ועד עוד הרבה הרבה אני מקווה, האתר הזה, עם האנשים שיש בו, אתם יקיריי, נותן תחושה של בית. בניצוחה של גלי האדירה! זה מקום שנותן, שמפרגן, שגם יש בו מקום לביקורת בונה ואמיתית. פשוט קסם ברשת.
~"הלכתי בשדות"
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=36581
לא בין הדברים הטובים שלי לדעתי, אבל יש כאן משהו בשיר הזה, שאין באף שיר שכתבתי לא לפניו ולא אחריו.
~"על הבית שבירח"
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=39152
אחרי שכתבתי אותו, שמתי לב לטעות שבכתיבה. שכן בוודאי יש לומר על הבית שעל הירח. אבל שבירח יותר מסתדר וכך זה נשאר. שיר קטן, שאת המשמעות שלו אני עדיין היום מנסה להבין.
~"בשקט של הים"
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=38207
כתבתי אותו בגיל 16/17 נערה מבולבלת, שרוצה רק שקט, שמרגישה שכל מה שהיא עושה לא מספיק טוב ונכון. וזה הים הגדול הזה, עם עוצמתו שיש בו משהו מרגיע. כאן הכתיבה שלי כל כך בוסרית, תמימה אפילו. וזה גם השיר הראשון שאי פעם הלחינו לי. פעם הייתי כותבת פעילה למדי באתר כתיבה אחר..."הבמה החדשה" ואחד הכותבים פשוט הלחין, הקליט ושר את השיר שלי. מחווה שריגשה אותי עד מאוד. מאז זה קרה לי רק עוד פעם נוספת כשכותבת שהכרתי באתר כתיבה נוסף, הלחינה שיר אחר שלי. זה פשוט משהו אחר כשמילים שאתה עצמך כותב מקבלות פתאום חיים.
~"לא."
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=46601
שיר געגוע. שהתגובות אליו ריגשו אותי מאוד. וכמה שהגעגוע של מישהו אחד, הוא גם געגוע שנוגע ושותף למישהו אחר. בכאב, בדמעות וברגש שהוא משאיר בלב שלנו.
אז, זו אני.
תודה רבה לכם על הדקות שלקחתם לכם לקרוא אותי,
אני כאן מולכם קדה קידה ומודה גם לך גלי היקרה על האפשרות לבוא ולהיות באור הזרקור.
