בעלת הפונדק
לתמי, מיכל ונתן החכם – בתודה.
הערב לא אשבור את הדיאטה, חשב אילן כשראה
שהמארחת לא מגלה כל כוונה לגשת לכוננית על קיר הסלון משם הציצו בקבוקי וודקה, ויסקי
וקוניאק. ההצעה "קפה או תה צמחים" וצלוחיות קטנות של עוגיות ובסקויטים
על השולחן הבהירו כי המארחים לא ראו באוכל או יין טוב פינוק רצוי או ראוי, לפחות
למפגש הזה. זוג אורחים אחר היו חברים ותיקים של המארח מימי לימודי הרפואה.
השיחה התחילה בנושאים הרגילים - ילדים, עבודה,
וכמובן פוליטיקה... שיחה רגילה של יאפים,
שכמנהג שאר היונקים במפגשם הראשון מרחרחים בזהירות האחד את השני וחושפים רק את
המקומות שרוצים שהאחרים יריחו.
החבר של המארח - רזה, ממושקף, פס שערות
צר וכמעט מגולח מסביב לקרחת גדולה, שבר את השגרה במונולוג כשלעצמו בנאלי אבל הקול
החד והגבוה, התלהמות שצפויה רק אחרי כמה כוסות
יין, והלהט בו "הסתער"
על "הדוסים" "שמהם רוב
הצרות במדינה הזאת" עם ה"אתה בחרתנו
הגזעני שלהם" ... עשו את ההבדל.
אילן רצה להגיב על "אתה בחרתנו
הגזעני" בצטוט אלתרמן "בבכות ילדינו בצל גרדומים את קולך אלוהים לא
שמענו, כי אתא בחרתנו מכל העמים.." - אבל החליט שבשביל להיכנס
לדיון כזה עם "אלט"- כך קינה אותו בינו ובין עצמו, בגלל קולו הגבוה שמסווג
כ"אלט” - הוא זקוק לכוסית או שתיים
של וודקה מהבקבוק ששכן לבטח בכוננית שעל הקיר מבלי צל של סיכוי שהמארחים יציעו
לפתוח אותו...
”אלט” - ראה כנראה בשתיקה מחויכת של המאזינים עידוד או
הסכמה המשיך בלי להמתין לתגובה, משוכנע שהוא מעיז לומר את מה "שהאחרים חושבים
באמת" - "עלה מדרגה", בקול "ממתיק סוד" התחיל מתלונן על סבלו
כרופא, שמטפל ב"דוסים המסריחים האלה" ובמיוחד בחררדיות ... האחות במרפאה
יודעת לאוורר את החדר אחרי שהחרדית עוזבת, אחרת "לא ניתן להמשיך לעבוד".
בקטע של "דוסיות מסריחות" הנוכחים
"זזו באי נוחות" כנעלבים בשם אותן החרדיות שלא אימצו עדיין את הדאודורנט
ומסתפקות במנהג אמהותינו זה דורות רבים, "לרחוץ את בשרן" ולבחור את
הבגדים הנכונים לפני הביקור אצל רופא ...
ב"הברקה של הרגע" אילן החליט כי
דברי "אלט" על "הדוסים המסריחים" זוהי הזדמנות להשמיע את
הראיון שהשתעשע בו זמן רב: דאודורנט כאחד לגורמים המרכזיים להצלחת הגלובליזציה.
אילן חכך בגרונו ופתח בסיפור על זיכרונות הילדות שלו, בימים שעדיין לא הכיר את
הדאודורנט ומטהרי האויר, הזכרונות קשורים גם לריחות של חצרות, אנשים, ובתי מלון, מהסוג
שהיום כמעט ולא ניתן למצוא אלא בפינות באמת נידחות של העולם. כשהתחיל בנסיעות
לאפריקה, מזרח רחוק, מזרח אירופה ומרכז אסיה –כך סיפר - האפיונים של כל מקום כללו
תמיד ריח שונה של בני אדם, חצרות, חדרים ואוכל.
בצוותים רב לאומיים תמיד "האחר"
בשעת כעס היה "מסריח" - הצרפתי לאנגלי, הודי לצרפתי, פולני לגרמני,
קוריאנים "אוכלי השום" ליפאנים, והשחורים עם ה"negro smell" ללבנים מארה"ב
ודרום אפריקה – שלא לדבר על "יהודים מסריחים", שהיה כינוי גנאי מקובל בפי
כל שאר ה"מאמינים באל אחד".
גם המארחת ש"נתפסה לראיון" הוסיפה
סיפור על המנהל שלה בשנות לימודיה באוניברסיטה, שנהג להגיעה לעבודה עם אופניים
מתנשף, נוטף זעה, ולא חשב שמקלחת או\ו שימוש בדאודורנט יקלו על צוות העובדים את
השהייה במחיצתו – במיוחד בקיץ. בזמנים ההם לא הייתה במשרד מקלחת, ומזגנים הותקנו
רק בחלק מהחדרים. כשצוות העובדים החליט לקנות למנהל כמתנת חג חבילה שכללה
דאודורנט, סבון ריחני ואפטרשייב, המנהל הודה על המתנה אבל למחרת העביר את החבילה
למזכירתו כמתנה ממנו – והסביר בקול באס הצרוד מסיגריות, שהוא לא משתמש בדאודורנט
ובכלל לא אוהב את "ריחות הבורדל" האלו... ובפרץ נוסטלגיה המשיך והסביר למזכירה המופתעת כי
"פעם גברים היו גברים, ורק הומואים ונשים מסויימות שמו עליהם פרפומריה - במיוחד
בבתי שכי ומקומות אחרים..."
אילן, שהרגיש כי הנוכחים "נתפסו לנושא",
המשיך ל"ראיון המרכזי" על הדיאודורנד כמקדם הגלובליזציה.
עם הזמן סיפר, הריחות של משרדים, בתי
שימוש, בתי מלון ושל הדיילות בטיסות, כשהתכופפו לקראתך – נהיו דומים וצפויים.
הדאודוראנד ומטהרי ריחות יחד עם הוליווד, קוקה קולה, מק-דונלד,ובגדים האופנתיים של
התקופה, הפך את האנשים, המשרדים, בתי מלון ומסעדות בכל קצבי תבל לשם הגיע
ה"קידמה המערבית" לצפויים ובעלי ריחות וטעמים דומים ומוכרים. אי השימוש
בדאודוראנד נתפס כפרימיטיביות וביטוי לחוסר היגיינה וניקיון. באפריקה שמע מחד –White people don’t like the smell of human beings"
ומאידך גם התפלא מ"חידוש" ששמע מגברת "מתקדמת ונאורה" שהגדירה
את האנשים מהמעמד הנמוך כ- people that smell.
וכך סיכם אילן, היום בני אדם מרגישים טוב
יותר בחברת זרים כשאין הבדלי ריח, שיוצרים רתיעה ואי נוחות כששוהים בקרבתו של
האחר.
כשראה הנהוני הסכמה – הזכיר את היחס
שזכו לו בארץ העולים מרוסיה בשנות השיבעים והשמונים – לרבות הכינויים "רוסים
מסריחים" והבדיחות על ה"פיגור" על חשבון של המהגרם "מארץ
נחשלת" שלא גילו את נפלאות הדאודורנט והטמפון.
את הקטע של "הרוסים המסריחים"
אילן הקפיד לומר בהדגישו את מבטאו הרוסי – והפנה את מבטו לאלט. אלט הזכיר עתה בשפת
הגוף שלו בדחן "סטנד אפ" במערבונים הוליבודיים שחוטף מהקהל מטר של
שאריות אוכל ובקבוקים ריקים, כמחאה על הופעה גרועה...
המארח הצטרף בפירוש משלו - כרופא נראה
לו שריחות של בני אדם והיונקים בכלל שונים בגלל דיאטה שונה ובקטריות שונות. לדעתו האבולוציה
סייעה כך לזהות ולהרגיש בנוח עם "אחד משלנו" ולא להרגיש נוח ולזהות
ממרחק בטוח "זר מסריח" – ועבר לנושא אחר...
אילן לא השתתף כמעט בהמשך השיחה של אותו
ערב. אחרי ש"תיאוריית הדאודורנד" שלו התקבלה כהגיונית, המשיך לגלגל במוחו כוונים
אחרים של הנושא, נזכר בחברו מושון וסיפורו על "הדוסים המסריחים" וכמעט
פרץ בצחוק.
הסיפור של מושון, חברו הטוב ממילואים, "טיפוס",
פיקח, שהצלחתו עם נשים הפתיעה כל פעם מחדש, התחיל כשלאוטובוס של מושון, ירושלמי, חבר
אגד "דור שני", עלתה חרדית "עם הפנים של נטלי ווד – אבל יותר
מתוקה" - ושם אירע לדבריו "הסיפור המוזר של החיים שלו".
נטלי ווד לידיעת הצעירים בינינו, היתה מסמלי
היופי של שנות השבעים, בעלת נוכחות כובשת, מין נערה יפה ומתוקה מהשכונה, שהמתיקה
את חלומותינו בסדיר ובמילואים. לא איש כמושון יתן ל"הזדמנות" כזו לעבור
על פניו. כנראה נדרשו כל "ביצועי האומן" של מושון כדי שבפעם שנייה כש"החרדית
שלו" עלתה לאוטובוס, הצליח להחליף איתה משפט או שניים.
בפעם שלישית שעלתה הצליח מושון לדבריו "לשבור
את החומה" לגרום לה להתיישב בספסל על יד הדלת ממול לנהג. החרדית בשנות
השלושים, שלפי דבריה שנאמרו במבטא אנגלי, באה לביקור קרובים בירושלים, זיכתה את
מושון בחילופי דברים "לא משהוא" אבל היא ירדה תחנה אחת אחרי התחנה בה
היא ירדה בשתי הפעמים הקודמות...
אחרי הנסיעה השלישית הזאת החרדית נעלמה
בלי להשאיר שום "קצה חוט". ה"סיפור המוזר של החיים שלו" לדברי
מושון התחיל כשהוא מצא את עצמו משוטט במאה שערים ובוהה אחרי ""החרדית
שלו", משתבץ לקווי ירושליים החרדיים, אבל החרדית נעלמה. כנראה נסעה
לחו"ל, אחרת איש כמושון היה מוצא אותה. וכך לדבריו בסופו של דבר הפילה החרדית
"קסם על הקוסם" שממנו קשה היה לו להשתחרר הרבה זמן.
מושון התחתן בגיל צעיר, נהיה לאבא
"מייד אחרי החתונה", והחשיב עצמו לבעל טוב ואב מסור לשני ילדיו. מושון
ידע שהתדירות בה הוא משובץ לקווים באזורים חרדיים לא תיעלם מעיני אשתו, שהכירה היטב
את "הסחורה שלה", ועל מנת "להקדים תרופה למכה" הקפיד מושון להתלונן
מדי פעם שאין לו כוח יותר לנסיעות בקוים חרדיים ונגמרה לו הסבלנות ל"דוסים
המסריחים האלו"...
כשיצא התקליטור של יוסי בנאי שבו הוא קורא
את שירי נתן אלתרמן, אילן קנה את התקליטור ואהב לשמיע בזמן הנסיעה במכוניתו את השירים,
שרובם לא הכיר מקריאה קודמת. באחד הפעמים שנסע בריכבו עם מושון לשירות המילואים, השמיע
לו אילן את יוסי בנאי מקריא את השיר "ערב בפונדק השירים הנושן" והעיר
שהשיר מזכיר לו את הנימה בה מושון תיאר את החרדית "שלו". מושון הקשיב
בשקט, ביקש לחזור ולהשמיע את השיר שוב. שניהם מקשיבו תוך כדי נסיע לפסוקים של אלתרמן
הנושא תפילה פגאנית לאלילת היופי שלו:
"כאשכול העינב אל עיני את נמחצת!
מה רעוב לי עורך מה חמים מחשכייך!
מול בצורת ימינו
נשגבת כמפלצת של יופי,
של אושר, של קיץ,
לדמעות תמהון לחיוך מנוצח
נבנתה קיסרות גופך!
כל עוד העולם את שיריו לא ירצח
ילכו השירים להקיפך".
וכך הלאה והלאה... בקולו של יוסי בנאי
נשפכו שפע קבין של יופי שרק אלתרמן ידע לייצר בשפה העברית.
מושון הרכיב את משקפי השמש שלו, ואחרי
שתיקה של כמה דקות זרק לאילן: ביציאה הבאה אתה קונה לי את הדיסק הזה.
אילן לא חיכה ליציאה הבאה. כשעצרו
להפסקת קפה במרכז המסחרי של קריית שמונה "חרש" את המרכז עד שמצא וקנה
למושון את "הדיסק הזה"...
המפגש של אותו ערב ירושלמי אצל החברים נגמר
"בסדר" לרבות פרידה מנומסת מ"אלט" וזוגתו. אחרי שחזרו הביתה, אילן
"זיפזף" קצרות בשלט מול הטלויזיה, המשיך לחשוב על השיחה במפגש של אותו
ערב, ניגש למדף הספרים, פתח את הספר "כוכבים בחוץ" של אלתרמן ומצא את
"הערב בפונדק השירים הנושן..." והתחיל לקרוא.
התחיל לקרוא את השורות המוכרות ונעצר כהלום
ברק! הקטע שהוא זכר כחושני במיוחד: "מה ערוב לי עורך; מה חמים מחשכיך" המילה
שנתן אלתרמן כתב הייתה לא עורך בע' אלא "אורך" בא'(!!!) "מה ערוב לי
אורך; מה חמים מחשכיך". ההבנה שלא מדובר בשיר הלל לאלילת יופי וההכרה לאיזה
אור עורג "נתן החכם", באיזה מחשכים הוא מחפש את החום, איזה "קיסרות
גופך" הוא מהלל ומיהי "בעלת הפונדק" העביר בו זרם.
השורות של אלתרמן הממו בישירות הפנייה המפורשת
ובמונחים של ערגה חושנית לתורה -
שחז"ל בעקבות רבי עקיבא יחסו לשיר השירים. בשיר השירים גופא אין ראיה ישירה
שמדובר בערגה לא גשמית כפי שאין הוכחה כזו בשירו של ביאליק ב"הכניסיני תחת
כנפיך". השיר של אלתרמן שר לשכינה ולתורה במונחים מפורשים של ערגה גשמית.
אילן תהה על התענה לפיה אלתרמן הנחשב כדוגמא
ל"עומק ועוצמת התרבות החילונית ואלטרנטיבית". השיר הזה של אלתרמן הפונה לשכינה,
בנוסח ושיטה קבלית בדימויים על האור והחושך ו"גוף התורה" של ספר "הזוהר"
ודימויים של חכמי הקבלה בכל הדורות* ודאי לא יחזק את הטענה של העגלה החילונית. אילן המשיך לקרוא אחוז בקסם הגילוי ומצא קטע נוסף בבית הקודם של השיר: "ותגאי (בא')
במותנייך ומי יחבקם"... שגם שם מתעתע "נתן החכם"** בדוברי העברית
החדשה וחולשתם להבחין בין הגיית א', וע'.
המשך הקריאה נעשה מתוך ריגוש שלבסוף פורץ
כדמעות.
קרא את המשך השיר שקיבל עתה משמעות חדשה
...
"לדמעות תימהון, לחיוך מנוצח,
נבנתה קיסרות גופך!
כל עוד זה העולם את שיריו לא ירצח
ילכו השירים להקיפך!"
גם ההמשך של השיר שנשמע לאילן "מוזר
ולא נדבק", כששמעו ראשונה בהקראה של יוסי בנאי, נשמע עתה הגיוני ומצמרר:
"כל עוד אור בחלון והדרך שקופה
היא,
מתיך יבואו אותך להכיר
וישבו דוממים ושחורי משקפיים,
בלי צחוק ובלי רעד לאורך הכיר."
זכרי-נא (שרים)
עירי נשרפה,
זכרי-נא (שרים)
גלגלתי נערפה,
אבל יד אלוהים בעשן תגשש
אותך להציל
מביבר האש" ....
והשיר נכתב לפני 1936 – שנים לפני
"שיד אלוהים נדרשה לגשש – להציל את "עולם התורה" מ"ביבר
האש".
ההמשך שהתאים עתה ככפפה ליד לשיר כלו:
"ברחובך היפה עוד יזהיב המולד
וקולות חדשים
בנתיבה הנושנת
עוד אליך ישאו את הלב הילד
ואמרו –
את היי לו אומנת...
מתמוטט בא הערב עלי אדמות,
לא בלחם הטוב, לא ביין פונק,
בחלון השקט
כבר עיניו אדומות - -
העלי את האור, בעלת הפונדק."
אילן החליט שדווקא ערב זה מכל הערבים ראוי
שיפנקו אותו בלחם ויין ושבערב זה מכל הערבים ראוי "לשבור בו את הדיאטה".
הוציא מהבר את הקוניאק המשובח ששמר ל"אירועים מיוחדים", מזג מנה נדיבה
לתוך גביע קוניאק גדול במיוחד, כיבה את הטלוויזיה , עצם את עיניו וגלגל במוחו שוב
ושוב את הפסוקים המקסימים של "נתן החכם" – כפי שגלגל את הקוניאק המשובח
על לשונו.
חשב שמתפללים של הדורות הבאים יאמצו כנראה
את השיר הזה ויפייטו אותו באין סוף פיוטים כפי שקוראים את שיר השירים, ואת שני
הבתים האחרונים ודאי יפייטו בפנותם מערבה להיפרד מהיום והשבוע שחלף - כמנהג שהתחיל
האר"י עם תלמידיו בצפת – שיצאו ביום השישי מבית הכנסת להרי הגליל לתפילות פרידה
מהשבוע שחלף בפנותם אל השמש השוקעת... במוחו
חלפו פסוקים משיר השירים מלאי ניחוחות אהבה וריחות שמנים ופרחים למיניהם. פרוט
תענוגות האהבה בשיר השירים מתחיל בהתענגות על הריח: "לריח שמניך טובים שמן
תורק שמך לכן עלמות אהבוך", זאת מייד אחרי הפסוק הראשון המציג את שם המגילה
ושם המחבר והפסוק השני המכריז את נושא המגילה: "דודיך הטובים מיין".
הקוניאק והשעה המאוחרת התחילו להשפיע, אילן
שקע בנמנום כשחלומות בהקיץ מתערבבים עם המחשבות המרחפות. מתוך נמנום חשב לעצמו
ש"אלט" התגלה כ"אידיוט מועיל" ושהערב דווקא האידיוט הזה
"עשה את ההבדל".
כשנרדם על הכורסה, חלם שהוא יושב בבית
הכנסת השכונתי בתפילת יום הכיפורים ושומע את החזן מפייט את הקטעים מתפילת הנעילה:
אין קץ לאישי חובותינו
ואין מספר לניחוחי אשמותינו
ואתה יודע שאחריתנו רמה ותולעה
לפיכך הרבית סליחתנו
מאי, 2010 אדם זקן (c)
*ראה גרשום שלום- "פרקי יסוד בהבנת
קבלה וסמליה" פרק ב עמ' 64 ואילך.
** "נתן החכם" כך כונה נתן
אלטרמן ע"י חברים בני דורו.
