השנה היתה 1963, אלתרמן ושלונסקי עוד התווכחו בכסית מי המציא את החרוז המודרניסטי, אני זוכר שהייתי מסתובב שם באמצע דיזינגוף בוהה בחלון ומבקש להיכנס רק לכמה דקות ולשמוע קצת "שורות מחץ" של שלונסקי, לראות את דן בן אמוץ מזיין ילדות, ולהמליץ לאלתרמן על שירים חדשים, אבל אף פעם לא נתנו לי, תמיד אמר לי משה בעל המקום שיומי יגיע אבל כרגע עוד אין לי מקום בין האנשים האלה.
אני זוכר שכששלונסקי היה יוצא מבית הקפה אני הייתי קופץ עליו ומבקש חתימה, הוא תמיד היה מתחמק עם איזה חידוד לשון, באותה תקופה התחלתי ללמוד ספרות באוניברסיטת תל אביב.
זו היתה השנה הראשונה להתקיימות החוג באניברסיטת תל אביב, ראש החוג היה הרושובסקי, וכל המרצים היו חדשים.
גילמן היה אז בניין חדש באותה תקופה כל מי שלמד שם, באמת רצה ללמוד שם(לא כמו היום........), אני זוכר את היום הראשון שלי שם זה היה כל כך מרגש להגיע לאוניברסיטה, את הכניסה הראשונה לאולם 144 לא אשכח עד היום.
מנחם פרי קיבל את הדוקטור שלו שנה קודם לכן(1962) מהאוניברסיטה העברית, עבודת הדוקטורט שלו היתה על חיים נחמן ביאליק, הוא החל ללמוד ב-55 באוניברסיטה העברית, פרי היה ידוע כסטודנט בעל קשרים ענפים עם מרבית המרצים(והמרצות.....)הוא היה שייך לחבורת "ילדי הרושובסקי" שהקימו לאחר מכן את החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
פרי נכנס לאולם והחל לרדת במדרגות לעבר הבמה, הוא עלה לבמה, כבר באותו רגע החל להתפשט באוויר ריח חריף של הערצה, כל מי שישב באותו רגע באולם לא ישכח לעולם את היום הזה, היום שבו פרי העביר לראשונה הרצאה.
כשהוא הגיע לשלב של עבודת הדוקטורט על ביאליק מחשבותיי כבר עברו למקום אחר.
משה איש כסית כהרגלו אמר לי שאיני יכול להיכנס לבית הקפה, הטיעונים היו רגילים, אבל כשהוא הסיט את ראשו הצדה, ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי לבית הקפה, סוף סוף שערי גן עדן נפתחו בפניי, ידעתי שאין לי הרבה זמן אז פניתי ישר ימינה לפינה של אלתרמן ושלונסקי, ויתרתי על החדר של דן בן אמוץ, שלונסקי ישב מול אלתרמן וזרק הערות, הצטרפתי לשולחן הם לא שאלו אותי מי אני בכסית מי שכבר הצליח להיכנס יכל לשבת איפה שרצה, אתה היית יכול להגיד שאתה אלכסנדר פן והיו מאמינים לך, בחוץ שלונסקי היה אליל אבל בפנים שלונסקי היה בסך הכל עוד סועד שנותן טיפים ומזיין את המוח בתוך כסית לא היתה לשמות משמעות שלונסקי היה אברהם ואלתרמן היה נתן פן היה אלכס ובן אמוץ היה.... טוב דן בן אמוץ לא היה כי הוא כל הזמן היה מזיין ילדות בחדרים הפנימיים.
אז ישבנו שעות, אני נתן ואברהם, שתינו, דיברנו, כתבנו שירים, ובסוף פניתי לשלונסקי ושאלתי אותו: "שלונסקי, מי הביא את החרוז המודרניסטי לשירה העברית?"
הוא ענה לי: "קולנוע"
קולנוע, זאת היתה המלה שהמנייאק אמר שהוא רצה להתחמק מתשובה,
קולנוע.
