שבתי

שַׁבְתִּי

שַׁבְתִּי אֶל נִיצָן נְעוּרָי,

שָׁם יָשַׁבְתִּי וְגַם עָלזְתי.

רָאִיתִי אַבְנֵי כֹּתֶל  בּוֹכִיִּים,

שָׁמַעְתִּי הֵדֵי תְּפִלּוֹת

נִשָּׂאִים לַמְּרוֹמִים.

שָׁאַפְתִּי אֲוִיר פְּסָגוֹת

צָלוּל .

וְרוּחַ קָרָה לִטְּפָה

פּנָי..

רֵיחַ נְעוּרִים !.

שַׁבְתִּי לְשָׁם ,

אֶל הַנִּיצָן לִרְאוֹתוֹ,

וְהִנֵּה הוּא כָּפוּף,

גִּבְעוֹלוֹ יָבַשׁ,

עָלָיו כָּמלוּ,

וְרֹאשׁוֹ שָׁח.

וַאֲנִי אֶת דִּמְעָתִי כָּבַשְׁתִּי,

וְהִיא זָחֲלָה, הִתְדַּפְּקָה

וְאִיְּמָה לָצֵאת.

וַאֲנִי

הִבַּטְתִּי עַל נִיצָן

שֶׁפַּעַם לִבְלֶב,

הִבַּטְתִּי עָלָיו,

בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.

רחלי ג.

7.11