מי מלח של פצע מגליד

עומד לידך. זה לא אומר הבטחה על לחי. לא מקלחת. לא, זה לא. עומד גבוה, מסתכל נמוך, תלוי, העיניים מביטות, אולי זו כן מקלחת. שורפת. רותחת ומלאה סבון, חורכת מתחת לגבס על רגל, כבר חודש, מחר.
אולי איתן יקנה מתנה, במקום המבט הרגיל. אפילו ירד ממרום גדולתו אי שם, המבט שלו מולי, על הכרית. אולי תהיה הבטחה.

אחר הצהריים, לבנה מפשילה את הווילון עם חיוך ה"רק שלך" שלה ומגלה את הידיים הארוכות בכיסים, והגוף של איתן מסתתר. אני אוקיינוס, הן חומה, והוא רק מנסה להיזהר. הוא עומד דומם שעה שלבנה מחליפה את התחבושת שעל הבטן. עכשיו אני שונא מים, כמו את מרקם השיער של איתן. הוא חום ושחור, עמוק והמון, כמו שמיכה עבה וקרירה מכונסת על מיטה, בקיץ, חייב לצלול לתוכה. ככה הוא בטח מרגיש. השיער של איתן רחוק כמו המבט שלו.

תחבושת חדשה מכסה את הלבן של הבטן שלי, עד החזה. אני שמח, הוא נשאר חשוף. משום מה, את החזה שלי המבטים של איתן לא אוהבים. הריבוע הלבן זוהר, מתמרד על אי הצדק שבהחרמה. כמו אדם מעוות, שלא להביט. איתן מעקם את הפה שלו אל לבנה, שמחייכת גדול בחזרה, והולכת להחליף את התחבושת של אלכס בחדר ליד. אחר כך יגיע תורה של קלריס, הזקנה שנפלה במדרגות, אחריה מאיר, שעונה תשובה שונה בכל פתק. איתן מפשיל את הווילון עד הסוף, שיראה את כל אורכי העטוף; רגל שמאל שתלויה, ומתיישב על קצה הכיסא. יש לו רגליים גדולות, נעוצות ברצפה כמו שורשים של עץ זקן. אני נעוץ במיטה כמו ספינה מיטלטלת, מוחזקת בעוגן יחיד. הוא לא נופל. אנחנו שותקים. אחרי זה, הוא מספר לי על היום שלו, הלימודים הנמשכים, על הערב, התוכניות, ואז מוציא מהכיס נייר מקומט. הוא פותח ומיישר, מלטף לאט, ומושיט. קח, ציירתי בשבילך.

אני לא מבין אם איתן רוצה להציל אותי.

איתן מכסה לי את התחבושת בשמיכה, לבן על לבן על לבן, משאיר את היד שלו על הכתף שלי לכמה רגעים. זה מכאיב, אני לא אומר לו להפסיק. המבט שלו נמצא עכשיו ממש על שלי, מחייך, ואולי בוכה. מלטף ביד הדקה, את השיער החרוך, ומכבה את המבט. ואז אני יודע שהוא צריך ללכת.

אחרי איתן, זה כמו חור שחור. חור שחור של איתן. כל מחשבה שנולדת נשאבת. נצבעת בגוון העור הכהה של איתן. מתחספסת לגוון הקול של איתן. מתערערת למבט הנשפך ונכנסת איתי למיטה. לפעמים, ברגעים של לפני עלות השחר, כשהשחור של השמים מתחיל לברוח, ברגעים שאני לא נרדם כי העצם שברגל שמאל, אני נקרע לפיסות קטנות של איתן.

שזה בכלל קרה. שאבא של איתן היה הנהג, שבזכותו אני פה, שבזכותו יש לי את איתן. לבוש בבגד עם פסים וכובע אסירים, וצולע. ללא רגיעה, ללא מנוחה, המשכיות נואשת שאולי תוביל להחזרת טובה, ואולי לא. הפיסה שאני הכי שונא היא ביצה רטובה ומהפנטת, בגוון חום-כחול. היא אמיתית כמו חלום. צפה מתוכי ונשפכת החוצה, מקפיאה את האיברים וכולאת את הגבס, צובעת אפילו את האוויר בצבעה, ואני משחזר את טעמה וריחה. כשאת הריק של השמים מתחיל לתפוס ורוד, היא אוהבת ללחוש לי שאיתן בכלל לא כאן. שזה רק המבט שלו שעושה ביקורי בית. אני הילד הפצוע שאבא שלו דרס. שהוא לא מכיר. שאני צריך להתעורר. ואז, בדרך כלל, אני בדיוק נרדם.

נמצא בתוכי. זה לא אומר בן בית. לא, זה לא. פשוט נמצא, בפנים-בחוץ, איתן של ביקורי בית והבטחה מגרדת מתחת לגבס. יש לו חיוך עקום, שמבזיק כשאני מנסה לצייר בחזרה, ושנרטב כשאני מצליח לכתוב תשובה. טיפות קטנות של איתן מלטפות את הסדינים והתחבושת, צורבות ומבריאות, אולי פוצעות, והעלים נושרים.
אולי זה דווקא כן גשם.
הגוף שלי נשטף במליחות הנשמטת. הוא בוער, ואני זוחל מתוך הצהוב הנוזלי ומורח על האספלט. אני זוחל אל תוכי, אל המקום הרגוע של לפני, ומחייה את איתן של כיתה י"ב.
יש לי תמונה חדשה לישון בה.
לא כואב לי יותר.
טפטוף תמידי של איתן, מלוח ומתוק, אני אעמוד על הרגליים תוך זמן קצר. אולי על רגל. אולי בכלל לא.
רק אל תזוז מפה, איתן.
שומע?