|
המרד שלי התחיל, גיל שש עשרה. הצדדים הלוחמים: אני ורוח גבית של החברות שלי, מולי: אמא,אחי ומעט אבי שמתגלה נייטרלי.
אחרי הקעקוע עשיתי גם עגיל בלשון. התחלתי להתאפר, בעיקר צלליות כחולות באזור העיניים, לנעול נעלי פלטפורמה. תלמידים בכיתה שלי התחילו להסתכל עליי בצורה אחרת. מוזר אבל אנשים שראיתי אותם בבנק (כן פתחתי חשבון בנק) או בסופרמרקט או במקומות אחרים נתנו לי גיל 20 או 22 ולא 16.
והגיעו ימים אחרים. אבל למרות זה עדיין למדתי כמו בת של מורה כשהמקצועות החזקים שלי הם היסטוריה ואנגלית.
התחלתי ללכת עם מורן לחוג להיפ הופ וסלסה. זה היה כיף והתחלנו לנסוע עם האח הגדול שלה (שהיה לו רישיון) למועדונים שהכניסו נערות בגיל שלנו. לא היו חסרות מסיבות, כל תל אביב מלאה בכאלו במיוחד בימי שישי וחמישי.
כשחזרתי הבייתה בשעה שלוש בלילה פגשתי את אמא שלי כשומרת סף והדו שיח היה ככה:
"למה את חוזרת בשעות כאלה?"
"הלכתי לבלות עם חברות"
"מה יהיה? איך יהיו הלימודים? איך תקומי בבוקר? בכלל אכלת משהו?"
"מחר שבת אמא..."
"לא משנה, את צריכה ללמוד, לעשות שיעורים! תראי איך את נראית!"
היא הביטה בגופיה שלי ובקעקוע שלא ניסיתי להסתיר
"את עושה לי בושות לפני השכנים והקרובים!
"נו אמא, אני בת שש עשרה, אלה החיים שלי!"
"יש לך אמא דואגת ואבא דואג, את רוצה שהשערות שלי יהיו כולן לבנות, אני כבר לא צעירה!"
"אבל אני צעירה..."
"מה יגידו השכנים? אתמול אמרה לי השכנה מקומה 4 שראתה אותך במרכז תל אביב לא ידעה אם מדובר בדניאל פלד או בזונה. תראי את האיפור הכחול בעפעפיים שלך!"
"אמאאאאא!" צעקתי ורצתי אל החדר.
אז אחרי כמה מקרים כאלה ידעו ההורים שלי שחצי שבוע אני לא בבית וחצי אכן כן. ובימים שבכל זאת הייתי בבית הייתי מסתגרת בחדר עם מוזיקה פול ווליום, או שהייתי קוראת ספר טוב ואז היה שקט. חברות שלי היו באות כמו תמיד ואז היינו עוברות לסלון. לא הייתי מעיזה להביא נרגילה הבייתה, את זה היינו עושות בחצר של מורן.
איבדתי את הבתולין שלי בשירותים של חוף פלמחים אחרי מסיבה של שבת בצהריים, הייתי שיכורה אחרי כמה מרגריטות, לבושה בבגד ים, לא שמתי לב לסירחון בשירותים, במים שהציפו כל פינה בתא, ואפילו לא ידעתי מי זה, חוץ מזה שהשתמשנו בגומי.
"היי, חוץ מהסירחון זה לא רע..."
החבר הראשון שלי היה גל,תלמיד כיתה יב', מעניין שהוא למד בכיתה י' אצל אבא שלי, פגשתי אותו במסיבה, חתיך כזה עם שיער חלק גולש. כשאמר לי את שם בית הספר שבו הוא לומד שאלתי איך אבא שלי בתור מורה ואמר:
"מרובע כזה, דופק את התלמידים בציונים. הוא מלמד הכי משעמם שיכול להיות, בא, אומר לי תקרא מכאן ועד כאן בספר ואחרי זה מסביר ושוב אומר למישהו אחר תקרא קטע כזה ותקרא קטע אחר, אני התאמצתי במבחן על ימי בית שני וקיבלתי ממנו רק שבעים.
גל אהב ללכת למקום שנקרא "סלון מזל" ושיושב קרוב לקינג ג'ורג' בתל אביב. הוא היה פעיל בארגוני שמאל רדיקלי בהפגנות על הגדר וגם כתב באתרים כמו "הגדה השמאלית". הוא סחף אותי לכיוון הזה
ואני, בהתחלה הייתי שמאלנית רגילה מהסוג של מר"צ. גם ההורים שלי שהמשיכו לשם ממפ"מ... אבל בכל זאת הגעתי איתו לכמה הפגנות ואהבתי את החבר'ה שהיו ממש כמוני.
בכל אופן היינו מבלים את הזמן בבית שלו. פעם ראשונה שהגעתי איתו לבית, אבא שלי הביט בו וחשב שהוא מזהה בו משהו. גל אמר: "אני הייתי תלמיד שלך"
"גל נווה!" הניף אבא את האצבע וחייך חיוך דק.
זה היה בערב, לקחתי אותו אליי למיטה בחדר והזדיינו שם במשך חצי מהלילה.
קמתי בבוקר ושמעתי שיחה מוזרה בין אמא לאבא:
"תגידי תודה שלבת שלנו יש חבר בגיל שש עשרה ומבחינה חברתית היא הרבה יותר מתקדמת ממני. אני קיבלתי את השכל באמצע שנות השלושים של החיים שלי, עד אז לא הייתה לי חברה ולא מערכת יחסים. אני מפרגן לה וסומך עליה שתיזהר..."
ככה, ליברליות מפתיעה מצד אבא שלי
"היא עדיין צעירה, עוד לא בוגרת ומתלבשת כמו בת עשרים, צריכה זמן להשתנות..."
"ומתי תשתנה? בגיל ארבעים?"
בבוקר קמנו ואמא הכינה לנו ארוחת בוקר. לא שמתי על שום דבר... אני וגל היינו חבוקים כשאכלנו ביצה עין וגבינה לבנה. חייכתי לכיוונו של אבא שעיניו חייכו אליי. אמא הייתה מנומסת אבל רשמית מידי. אחי היה אטום במבע שלו כמו קיר, הוא אכל מהר ובהליכה אופיינית יצא מהדלת והלך לצבא, שירת בשלישות בבה"ד 11.
"צריך לסדר לו מישהי" אמרתי וחשבתי על החברות שלי,
| 
