"כן... אני מצטער, מותק – באמת שניסיתי, ו... באמת שזה לא את.
את מדהימה – והסקס איתך... וואו. אבל... כן – גם אני חשבתי, ואפילו התחלתי, הרשיתי
לעצמי, לקוות. אבל כל הביחד הזה – הוא... הוא לא אני. והקול העצוב שלך, והלב השבור
שלך – באמת שגורמים לי איזו תחושה מחניקה בגרון, וכל הבדידות הזאת באמת מרגישה לי
כמו סרטן, כמו מוות של משהו שיכול היה להיות יפה, אם רק הייתי יכול... אבל אני לא
יכול! אני מצטער, באמת שאני מצטער, יורדות לי דמעות עכשיו מרוב הצטערות, אבל אי
אפשר ככה, ואי אפשר אחרת, ומה שצריך לקרות קורה, וכל הבולשיט הזה – ואת תמצאי
לעצמך אהבה, מישהו שתקימי איתו חיים נפלאים, בית בכפר, וילדים וחיות מתרוצצים
מסביב, וכולם תמיד מחייכים... ואתם תמותו יחד בשיבה טובה, אוחזים ידיים במיטה,
ותמשיכו לאהוב גם בגן עדן, או משהו כזה... *אףףףף*, מצטער על כל הרגשנות יתר
הזאתי, כשאני בעצם הבן-זונה שנפרד ממך... ... ...תשמרי על עצמך, ותשתדלי לשמוח,
ושיהיו לך חיים מד... הלו?"
השיחה נותקה.
הנחתי את הטלפון
ושקעתי בכורסא, בוהה בחלל. תחילה התעלמתי ממשחקי האור והצל, אך בסוף הם תפסו את
עיני. דרך החלון אפשר היה לראות את המהומות מרחוק. את האש המיתמרת בין חורבותיה של
העיר. אפשר היה לדמיין את ריח הצמיגים הבוערים, ואת קולות הזכוכית המתנפצת. לטעום
את הדם על השפתיים, להרגיש את השיגעון... עוד מעט הוא יתקרב, ויבלע גם אותי.
אבל בינתיים אני
יכול להיות מי שאני רוצה להיות. רק איש בודד, בתוך דירה ריקה, באמצע עיר קרה, בלב
עולם עצוב. נותן לעצמו לשקוע.
הנייד שוב מצלצל.
הבוס. הוא דווקא בחור בסדר, אני חושב. אבל לא עונה. אני מרגיש כל צלצול, נותן לו
להדהד בגופי הריק. בעצם, אני לא מרגיש את הצלצול, אלא רק את הריק. הצלצול רק מראה
לי את הריק, משרטט לי אותו בהדהודיו המבורכים. הנייד מודיע לי שיש לי עוד הודעה
במשיבון. ואז הקו הביתי מצלצל.
"שלום,
הגעתם למייק, תשאירו הודעה. *ביפ*."
"איפה אתה
מייק?! אני מחפש אותך כבר שעתיים! תענה לי כבר, יא חתיכת חרא! השארתי לך איזה
עשרים הודעות... מייק! אני יודע שאתה שם! תזיז ת'תחת שלך ותענה לי, אני צריך אותך.
כל העיר בוערת! ראש הממשלה מכנס ישיבת עיתונאים, ועכשיו אתה בוחר לקחת יום מחלה?
תשכח מזה... מייק? אני בא אליך מייק, אני עולה על מונית עכשיו. ביי..."
אני מזנק מהכורסא
ומרים את הטלפון.
"הלו?"
"ידעתי שאתה
שם, יא זבל. למה אתה לא עונה?"
"קצת קריר
היום, נכון?"
"על מה אתה
מדבר? איבדת את זה לגמרי, מה? תקשיב לי טוב מייק, אני צריך אותך עוד 20 דקות
במסיבת העיתונאים. שלחתי לשם את הילד, אבל הוא לא מבין מהחיים שלו."
"אני מצטער,
בוס, אבל בדיוק התחלתי לכתוב משהו."
"לכתבה?"
"לא. לרומן.
אני כותב על הרס עצמי ובדידות של הגאון למרחקים קצרים... או, משהו כזה."
הבוס מקלל ומגדף.
"תקשיב לי
טוב..." הוא אומר בקול סמכותי, "אני לא אקח חלק במשחקים שלך! או שאתה שם
בעוד 19 דקות, או שאתה מפוטר!"
"אולי מספיק
עם זה כבר?" אני אומר באפאתיות מעוררת השראה.
"מה?"
"די – מספיק
עם כל המלודרמה המיותרת הזאת. זה כבר נעשה בעבר. הכול... הכול כל-כך משעמם... אתה
מבין?"
"המדינה
המחורבנת הזאת על סף מהפכה, ואתה חושב שזה משעמם?!"
"אפשר לחשוב
שאף פעם לא היו מהפכות בעולם. זאת בדיוק הסיבה למהפכות – השעמום... זה מתחיל
מאופנה מוזרה ומשעממת שמחקה את מה שהיה, עובר לשירים מוזרים ומשעממים שהם ברובם
קאברים וסימפולים, ובסוף גם יש מהפכה משעממת. וזה אותם אנשים שמגדלים שפמים
ולובשים משקפיים בלי מספר, שעכשיו מרימים שלטים ושורפים צמיגים. לך לישון בוס, אין
שום דבר חדש לעיתון של מחר."
"מייק, אתה
בסדר? מה עובר עליך?"
"בעצם, אתה
יודע מה יכול להיות חדש? אם תדפיס מחר בדיוק את אותם חדשות מהעיתון של היום. זה
יהיה נהדר! משהו שאף פעם לא עשו בעבר! כן!! זה רעיון אדיר! זו מחאה אמיתית! מחאה
כנגד הבנאליות של הכול. מה אתה אומר בוס?"
הבוס שותק.
"לך תנוח, מייק." הוא אומר, מוכה הלם. "לך אל החברים, אל האישה, אל
ההורים. אל תהיה לבד."
אני מתחיל לצחוק
כמו משוגע.
"אתה באמת
משהו, בוס. אתה הורג אותי!"
"מייק,"
הוא אומר בקול רך, "זה יעבור. קח נשימה ארוכה, תקיף את עצמך באנשים שאוהבים
אותך. זה יעבור, תסמוך עליי."
"אתה מתוק,
בוס." אני אומר בקול חמור. "אני רוצה להיות קצת לבד. מצטער על כל הבלאגן
של היום. אולי מחר אמצא כוחות..."
"תשכח מזה.
תטפל בעצמך. אני אנסה לקפוץ אליך כשאתפנה."
"ביי,
בוס."
הוא מנתק.
אני עוזב את
השפופרת ונותן לה ליפול. מעיל אפור. כובע. מטריה. דלת ננעלת. ואני יורד במדרגות,
יוצא אל מחוץ הבניין. אני מגיע אל קרן הרחוב ועוצר. קריאות המהפכה נשמעות באופק.
אני מדליק סיגריה, ומצדיק אותה במחשבה – אם כבר בנאליות, אז עד הסוף. היום אפור,
ומציק. אני פונה ימינה, ומשרך רגליים באיטיות לאורך הרחוב. מול חנות ספרים אחת,
שבעליה מזדרז בפאניקה להעמיס את ספריו על הטנדר החונה בטרם יבואו הבוזזים, אני
עוצר ומסתכל.
"יש לך
ספרים של פול אוסטר?" אני שואל את בעל הבית המבוהל.
הוא נותן בי מבט
מבולבל ומיואש, וממשיך בתזזיתיות להעמיס את שאר הספרים.
דרך השמשה אני מזהה
הרבה ספרים משעממים. אך ספר אחד תופס את עיניי: "טאו טה צ'ינג" של לאו
צה.
"כמה זה
עולה?" אני שואל ומצביע.
"אווו!!!"
מתפוצץ האיש. "פשוט קח את זה, לעזאזל!"
אני נכנס פנימה.
החנות לחה וחשוכה. כרבע מן הספרים נלקחו ממנה והועמסו על הטנדר, והטנדר כמעט מלא.
מי בכלל רוצה לבזוז חנות ספרים? אני חושב לעצמי. אני לוקח את הספר, מוציא שטר של
עשרים, מניח אותו על הדלפק, ויוצא.
לאו צה היה חכם
סיני, בימי חייו של קונפיוציוס, שיסד את הטאואיזם. חלק אומרים שהוא היה המורה של
בודהה. אני פותח את העמוד הראשון וקורא "הטאו שניתן להגדירו, אינו הטאו
הנצחי."
התפוצצות מרעידה
את הרחוב. אש ועשן יוצאים מתוך חזית בניין, ואנשים רצים וצורחים. מכונית דוהרת
בחריקות גלגלים.
"מתוך האין
הנצחי, נשקיף בשלוות עד על..."
אנארכיסטים רעולי
פנים באופק. חסרי חולצה, רצועות שלייקס, כובע מצחייה שחור, בנדנה מכסה את פיהם. עגילים גדולים, קעקועים ומגפיים. הם צועקים סיסמאות נדושות.
פתאום מגיעים רכבי משטרה משוריינים, ויורים עליהם קילוחים רבי עוצמה עם תותחי-מים.
"מתוך היש
הנצחי, נבחין בבירור ב..."
"היי
חבר," קורא אלי בחור מאחד החלונות. אני מביט למעלה. "לא כדאי לך להיות
ברחוב עכשיו. בוא, תעלה."
אני סוגר את
הספר, סופר כמה קומות יש עד החלון שלו, ונכנס לבניין.
הדלת שאני מניח
שהיא שלו פתוחה מעט. אשה שופעת חזה מבחינה בי דרך החרך, ופותחת אותה לרווחה.
"בוא, תיכנס. טומי!" היא צועקת. הבחור שצעק אליי יוצא מהמסדרון ולוחץ את
ידי בהתרגשות. "זה בית משוגעים, מה שהולך שם."
"בהחלט."
אני אומר ביובש.
"טומי, וזאת
אשתי – לורה."
"נעים להכיר
אותך." היא אומרת בחיוך נבוך.
"נעים
מאד." אני אומר. ומזיז את הראש מטומי ללורה ובחזרה.
"אני מסתכל
למטה," טומי מסביר לאשתו, "על כל המהומה – ופתאום אני רואה את הבחור הזה
כאן, הולך בשלווה וקורא ספר! ככה! בין כל המשטרה והפורעים!"
לורה מביטה כלא
מאמינה. "זה נכון?" היא שואלת אותי.
אני מחייך. מסתבר
שעשיתי משהו מרשים, למרות שאני עדיין לא כל-כך מבין מה.
"זה בטח
חתיכת ספר מעניין!" היא אומרת.
ופתאום כולנו
צוחקים.
"כן..."
אני אומר במבוכה, ומשתדל להציץ אל הספר כדי להיזכר איך קוראים לו בכלל. הכול מרגיש
כל-כך מחוץ לעולם, ואני לא ממש מבין מה הולך.
"איך קוראים
לך, בחור?" טומי שואל.
"או, סליחה –
אני מייק."
"מייק
חביבי, בוא נלך אל החלון, נראה מה קורה שם?"
אנו הולכים אל
החלון וטומי מביט בעניין על המתרחש בחוץ. אני בוחן את הדירה. תמיד מעניין איך כל
אדם מסגנן את ביתו בצורה אחרת. לורה מגישה לנו תה. "תרגיש בבית, מייק."
היא אומרת בחביבות. היא פשוטת מראה, ואין בה אפילו סנטימטר של זוהר, אך משהו בי
משתוקק אל השדיים הלבנים והגדולים שלה, ונורא בא לי שטומי ימצא איזה תירוץ להשאיר
אותנו לבד, אבל כמובן שהסיכוי קלוש. אני מתיישב על כורסא באמצע החדר, על יד פטיפון
ישן.
"זה הכול
בגלל המדיניות הכלכלית. הממשלה הזאת דואגת רק לעשירים, כמו תמיד. אני מבין את האנארכיסטים
האומללים הללו, הם לא כמונו. הם רואים שאין להם עתיד, והם לא מוכנים להיכנע בלי
מאבק."
"אני חושב
שהם סתם משועממים..."
"משועממים?!"
טומי מתפלא. "מה גורם לך לחשוב ככה?"
"אמממ...
סתם. האמת שאין לי מושג. אולי הם לוחמי צדק אציליים, ואולי הם סתם מנסים להוכיח
איזו נקודה לא פתורה בגבריות שלהם. אני האחרון שיידע."
"זה נוראי
איך שהמשטרה מתייחסת אליהם." אומרת לורה. "שלשום בלילה ראיתי איך
השוטרים פיזרו את ההפגנה. זה פשוט היה מזעזע..."
"הם רק
ממלאים את הפקודות שלהם." אני אומר להרגיז. למה אני ככה?
לורה שולחת אליי מבט
עוין. "אני לא חושבת שלהכות באלות אדם ששוכב על הקרקע ולא מתנגד זה חלק
מהפקודות שלהם."
"אני
מצטער..." אמרתי. לפתע הרגשתי כאילו כל החדר מסתובב. "אני לא... מרגיש
טוב..."
"הכול בסדר
איתך, מייקי? אתה נראה קצת חיוור."
"אתה רוצה
כוס מים?" לורה שואלת בדאגה.
"לא... אני רק
צריך קצת אוויר."
אני קם ומדדה אל
הדלת. "תודה רבה לכם על הכנסת האורחים. אני בחיים לא אשכח אתכם. או משהו כזה..."
הם עומדים שם עם
פיות פעורים, מנסים למלמל איזה משפט שישכנע אותי להישאר קצת. אבל אני כבר סיימתי
לרדת במדרגות, ושוב אני ברחוב. קולות סירנה של משטרות ואמבולנסים ממלאים את
אוזניי. את הסיפור הזה כבר ברור שאני לא אפרסם, אני חושב.
למה לא? אוכל לקרוא לו "התדרדרותו של אומן".
האנארכיסטים
זורקים בקבוקי מולוטוב ומצליחים לגרש את המשטרה. הם צוהלים וקוראים קריאות ניצחון.
אני ממשיך ישר, ופונה שמאלה בצומת. רכב של חדשות ערוץ 7 חונה כ-100 מ' בהמשך
הרחוב. הצלם מצלם אותי. מהזווית שלו זה בטח נראה כמו בסרטי אקשן, אני חושב. שדרנית בלונדינית מטופחת רצה לקראתי.
היא דוחפת לי מיקרופון לפרצוף.
"שרה
נייטלי, חדשות ערוץ 7 – תוכל לספר לנו מה בדיוק קורה פה?"
"אני וחברה
שלי בדיוק נפרדנו, ואז הבוס שלי צלצל, והכול נראה לי כל-כך חסר טעם, אז ירדתי
לרחוב וקניתי ספר ממוכר ספרים שהיה נורא עצבני, ואז טומי קרא לי למעלה, ולורה פתחה
לי את הדלת, ונורא רציתי לגעת בציצים הגדולים שלה, רק שפתאום לא היה לי אוויר,
ויצאתי החוצה, לקחתי שמאלה בווסטצ'סטר ופיין, ועכשיו אני כאן."
השדרנית, כאילו
לא שמעה דבר, שואלת: "ועם כל המהומות שהיו בימים האחרונים, אולי תוכל לספר
לנו, בתור תושב השכונה, איך זה מרגיש?"
אני עוצם את
העיניים.
"זה מרגיש קצת כמו מוות. כאילו אני מת מהלך..."
"ובכן,"
היא פונה אל הצלם – "שמעתם את זה. תושבי השכונה מיואשים, ומספרים בדיוק עד
כמה המהומות בלתי נסבלות. אך האם זה מטריד את מנוחתם של חברי הפרלמנט..."
הצלם כבר לא עליי
– אבל אני עוד עומד שם. עם עיניים עצומות. ניידת השידור כבר נסעה. האנרכיסטים
ניצחו, ואז הפסידו, והעשירים שוב עשירים, והעניים רק עניים. ואני עוד עומד שם. כמו
נציב מלח. כמו אדם שהעז להביט לאחור. כמו גלגל שיניים תקוע.
מת מבפנים. שלפתע נזכר בשורה מהספר שתחוב לו בכיס:
"המישיר בטאו נראה אובד דרך. הגבורה העילאית נראית כמרחב ריק."
