נשברת

פחדתי מהיום כל כך,לראות אותך,לשבת מולך,להביט בך בלי לגעת.ישבתי מולך כשאני מנסה להתאפק לא לפרוץ בבכי בידיעה שזהו...נגמר.כל השבועיים האלה פחדתי מהרגע הזה של להתמודד איתך פנים מול פנים.עצרתי בכוח את הדמעות גם כשהן חנקו אותי עד לרגע קטן כשיצאת ונתתי לכמה דמעות לברוח.לא הבנת למה הרגשתי רע אחרי זה.למה הרגשתי חולה וסחרחורת.ולמה רק אחרי שעברתי למונית הרשתי לעצמי להתעלף.אמרתי לך שאני חייבת להפריד בין הידיד...הקשר החדש ובין האהוב...הקשר הישן ואתה המשכת להתעקש שאין רע בזה שאני מאוהבת בך ושאמשיך כך בלי להתחשב במה שזה עושה לי.לא אמרתי לך על הלילות מאז אותו יום ראשון כמה פעמים קראתי לקרדיולוג עד הבית ולו רק בכדי להבטיח שלא יהיה התקף נוסף.אני לא יכולה להתמודד עם כל כך הרבה אהבה לגבר שאינו שלי יותר...ששנתיים הייתי צל עבורו.לא יכולה.הרצון לברוח ולהעלם מתחזק והבכי לא נגמר.אני מרגישה כמו ילדה קטנה שנתנו לה סוכריה והיא טעמה אותה.את הטעם המדהים והממכר הזה ואז לקחו את הסוכריה ממנה.ככה אני מרגישה עכשיו.שבורה לגמרי בלי שיהיה לי את הכתף לפרוק לעיה את הבכי.לא רוצה שתדע שאני כן בוכה בגללך...בגלל שאני אוהבת אותך.בגלל שהלב שלי נאכל מבפנים בכל פוסט שלה אליך.היא אמרה שהיא לא מקנאה אבל אני כן.הלב שלי נקרע ומתפרק לאטומים.גם אחרי שהתעלפתי הנהג שמע אותי קוראת לך מתוך העילפון,מבקשת שלא תלך...שתשאר.אבל הלכת...מתברר שהלכת מזמן ורק אני הייתי העיוורת כל השנתיים האלה.מתברר שגם ההוא צדק כשאמר שאני תמימה מדי ונאיבית מדי אם אני אוהבת בעוצמות כאלה שמונעות ממני לראות את המתרחש.אז אפשר לאמר בשלווה שעכשיו האהבה מתה ורק הזכרון שלה אליך צורם את הלב.יבוא ום וזה יעבור אבל כרגע הוא רחוק מגעת עבורי