האמת שחשבתי על רישיון נהיגה ובגיל שלי הרבה מהכיתה כבר עשו וכשעשו אז הציגו את הרישיון כשהחברים משתאים בהתפעלות. מה זה התפעלות, חצי מסיבה...
המורה שלי היה אדם שתקן, עשיתי את הרישיון על רכב אוטומט, נהיגה בכבישים החצי מלאים של העיר שלי. כל שיעור עלה כך וכך אבל אני עשיתי בקבלנות עד הטסט, השגתי מחיר טוב (ואני לא אומר אותו) עבור 28 שיעורים
זה היה קצר. ואפילו, כן אפילו עברתי בטסט ראשון...
כשסיימתי והצגתי את הרישיון בכיתה אמרה לי מורן "בהצלחה"
"בהצלחה מה?" אמרתי
"בהצלחה בקניית האוטו..."
זה היה השלב הבא שלי, קניית אוטו. בחיסכון שהורים שלי שמרו לי ללימודים היה קצת כסף, ביקשתי מהם את הכסף הזה, אבל הם לא הסכימו, אז עברתי למי שישמח לתת לי – זה היה אבא. ויחד עשינו חישוב שיכול להיות שנוכל לקנות משהו בעשרים, עשרים אלף...
חיפשנו אוטו טוב, רציתי ג'יפ. הלכתי עם אבא פעם אחת לפי מודעה שהבטיחה לנו ג'יפ סוזוקי גרנד ויטארה 2000 במחיר של עשרת אלפים...
מי שמכר אותו לא נראה לי ממבט ראשון, בחור קצת חלקלק, קרחת, עם מבטא ערסי-רוסי. אמר כל הזמן "בובה של אוטו, באבי..." והסתכל על ה"פוש אפ" ששמתי.
הצעתי שקודם נבדוק במוסך, אמר : תאמיני לי, על העיניים שלי, לא צריך. לא צריך..."
ועשה טעות שנתן לי צ'פחה בישבן.
התעצבנתי: "במי אתה חושב שאתה נוגע יא בן זונה!"
אמרתי לאבא בוא והלכנו.
"למה היית צריכה לקלל?" אמר.
"זה היה מגיע לו!" סיננתי.
טוב, הלכנו וקנינו ג'יפ ויטארה, מודל 98... אהבתי את הרעיון שיהיה לי ג'יפ ועוד בכיתה י'ב. עכשיו יכולתי לנסוע לבית הספר ולהחנות את האוטו בחנייה, להשוויץ קצת. לשכן שלי היה רישיון נהיגה והוא היה מעל גיל 22 אז אני הייתי מסיעה אותו קרוב לבית הספר והוא זה שליווה אותי על פי החוק..
קצת משעמם?
לא כל כך. עכשיו יכולתי לנסוע לכל מיני מקומות בילוי עם חבר שלי החדש, מושיקו (שאותו אני פגשתי במסיבת חוף,חמישה חודשים לפני), מבלי להזדקק לחסדים של טרמפים אחרים...
יום אחד, יום ראשון בבוקר חזרתי מהבית של מושיקו, הגעתי לחנייה שליד הבניין מגורים. וראיתי דמות הולכת ברחוב. שפופה מעט, מחזיקה תיק מתחת לזרוע שלה, הולכת בכיוון התחנה המרכזית.
"אבא!" אמרתי לעצמי
עצרתי קרוב לידו, הוא אפילו לא הרגיש.
"אבא, בוא אני אקח אותך לבית הספר!"
הוא התיישב, קצת לא מאמין, אמנם לקחתי את אמא לקניות בסופר, אבל אבא אף פעם לא ביקש ממני טרמפ, למרות שהוא זה שהכי עזר לי עם הקנייה.
פען אחרת שכמעט אמא לקחה ממני את המפתחות היה בטיול להרי ירושלים שהיה בקיץ, בסוף כיתה יב'. וכמו שיודעים בטיול מרשים ללכת עם גופיות, מכנסיים קצרות, בניגוד למשמעת בבית הספר
המדריך עמד בחורשת המסרק ליד בית מאיר והסביר על מלחמת העצמאות. אמר שהיה מצור על ירושלים והכפרים הציקו לשיירות והתושבים ברחו. ואני שקראתי קצת ספרות על המלחמה אמרתי:
"רגע, אתה אומר שהכפריים ברחו מכאן? אני חושבת שגירשו אותם באכזריות! מישהו שמע על הכפר בית מחסיר?, על סריס? ידוע שמעט מאוד מהכפריים השתתפו בפעולות טרור..."
אמר: "אם מעט כפריים השתתפו בחסימת הדרך לירושלים למה היא נחסמה?"
"שמעת על דיר יאסין?" אמרתי
"כן," זה היה הטבח היחיד שהיה במלחמת העצמאות, למען האמת קשה לקרוא לזה טבח כי זה היה תוך כדי סערת קרב באפריל 48..."
"אה כן... ומה עם הטבח בלוד?, באל דווימה?, במעשי הטבח והאונס במבצע חירם?"
חברות שלי התחילו להסתכל עליי מוזר... "שוב היא עם התפלסף, החוכמע'ס שלה..."
המחנכת שלנו התחילה להסתכל עליי בעין עקומה.
המדריך איבד את הביטחון כשאמרתי לו: "זה מה שלימדו אותך בבית הספר, אז כנראה שלא לימדו אותך טוב..."
"ומה את? יותר טובה? תראי איך את לבושה ומשחיתה את הגוף שלך עם קעקוע" הוא הסתכל על הבטן בין הגופיה למכנס.
"לך תזדיין!" אמרתי ויצאתי מן השורות.
המדריך עצר לרגע, ראה שיצאתי והמשיך להדריך. המחנכת יצאה מן החבורה, ניגשה אליי ואמרה בשקט:
"אמנם אבא שלך מורה להיסטוריה ואזרחות, אבל תני כבוד למבוגרים ממך, יש זמן להתפלמס וזה אחרי ההסבר שלו.
"לא מתאים לי, הוא משכתב את ההיסטוריה שהייתה כאן..."
גם איתה התחלתי להתווכח, בסוף נמאס לה ואמרה:
"דניאל פלד, אני רוצה שתביאי את אמא או אבא שלך ליום ראשון הבא!"
אבא לא היה, אמא הלכה לדבר עם המורה וכשחזרה אמרה: "המורה ממש הייתה בשוק מהשפה הגסה שלך בטיול, ככה מתנהגים? אפילו אם את לא מסכימה איתו. יש דרך לומר את המילים..."
"נמאס לי מהשיעורים המשוכתבים בהיסטוריה שאנחנו לומדים!" צעקתי, ישבתי על הספה והפעלתי את הטלוויזיה.
"טוב, אני לוקחת לך את המפתחות של הג'יפ!" אמרה אמא, לקחה את המפתחות מהמתלה ושמה אותם בתיק שלה.
בבוקר גיליתי שאמא הלכה לעבודה ועם המפתחות... איך התעצבנתי.
שבוע הייתי בלי רכב, אולי למדתי מזה משהו, שאם יש לי משהו להגיד, אולי כדאי שאספור עד חמש...
