ולפתע ראיתי אותה. אני נשבע בחיי.רוקדת בכותונת לבנה.
את ראשה עיטר זר פרחים קלוע בדיוק מלכותי
ותפיפות רגליה הקישו בהתאמה מושלמת את מקצב החיים
רוחות הרגש קישטו בהרמוניה עצובה
והיא הייתה כל כך אמיתית וחיה,
אף על פי שידעתי שכל כולה אשליה אחת גדולה
הגעגוע צרב את עיני, את קיבתי,
יחד עם האלכוהול המקולל והמענג
יחד עם הזיכרון השורף והאוהב
מיכאלה שלי, מלכת הלילה,
עורב שחור חג מסביבה
שומרת האדמה.
איך הגיעה לשם, כל כך אמיתית וחיה.
כבר אמצע הלילה, והשמיים כהים מספיק בשביל להזכיר לי על כל מה שאיבדתי במהלך השנים.
תמיד כשהשמיים מתכהים צפים בי רגשות מתעתעים ונפתלים, חסרי צורה מוגדרת,גועשים,ומרטיטים בעוצמתם. עולים מתוך הבטן, וממשיכים ומשתלטים על כל חלק הגוף העליון שלי. לכן אני אוהב לשבת. כדי לתת לכל הגעש הזה להתעכל בתוכי. לאט, רק עוד קצת, תנו לשתות.. תנו לי לשכוח את עיני אהובתי.
לפעמים נידמה לי שאם בן אדם נורמלי היה מרגיש את העוצמות הרגשיות האלה שאני חווה בכל ערב כשהירח עולה לשמיים, הוא היה מתפוצץ. מתפרק. מתמוסס.
אבל אני חי ככה, הכל עובר דרך תדר רגשי מועצם בשתי רמות של ווליום.
מיכאלה שלי,יפה שלי. לא יכולתי אז לדעת. לא יכולתי להפנים. את מלכת הלילה שלי, מכוסה בזוהר כוכבים, ולא מפחדת להפוך את הרגשות למילים. רוקדת מסביב למדורה שבוערת בליבי.
הלילה הוא הכח הניסתר שלך, זועק באוזניי התשושות על קיומך הנשכח.
"אל תעזוב אותה...
היא אוהבת אותך, היא זוכרת אותך
מלכת הלילה שלך. מרטיטה את האדמה שתחת רגליך
וכל רוחות הטבע כפופות לעצמתה
חודרות אט אט אל בין כתלי נשמתך"
ביום שישי בערב ישבתי ושתיתי עם חברים לזכר הימים הטובים. כוסות טובעות בארק, משתלבות בגן אליו יצאנו כשעוד היינו ילדים. אין לי מושג איזה שד נכנס בנו וגרר אותנו למקום בילוי של ילדים בני 14 שאין להם תעודת זהות ומתחבאים משוטרים.
אבל אני מצאתי שם את העוצמות המחיות שלי. כאילו שנטשתי אותן שם לפני שנים. ועכשיו מוענקים לי בחזרה חיי הנצח השקריים. קברתי אותם בבטן האדמה. והאהובה שלי שרוקדת מעליה תמיד כאבה וזכרה. היא כמו הגן הזה, זיכרונה חזק ואמיד ומקורקע.בכל שנה מצטברת עוד שכבה של סיפור, הצמח גדל וגדל ומכסה ומתעצם, אבל היא לא עוקרת אותו לעולם. את הזיכרון שמקבל חיים ככל שהימים עוברים..הצמח שנובט ופורח ומקבל צורה קשיחה וכבדה עם השנים.ואני? אני רק מחזוריות של מים גועשים. רגשות הולכים ובאים. עולים ויורדים. מתעצמים ושוצפים, נחלשים ומתמתנים
צר היה לי עליה, בין טיפות מרות- מתוקות של ארק ודמעות. צר היה לי על האדמה שבגן הזה. כמה עוד תאגור את כאב אובדן הקירבה? את כל הרפש. את כל שתלי השיכחה של האנשים. את הסודות הלבנים שהשארתי בתיבתה. אז עכשיו אני מעיז להתפתל ממכאובי הרגש שגועשים בגופי? היא מכילה את הכל כבר שנים. ואני הלילה אורח במישכנה ומתמודד עם רגשות עתיקים
ולפתע ראיתי אותה. אני נשבע בחיי.רוקדת בכותונת לבנה.
את ראשה עיטר זר פרחים קלוע בדיוק מלכותי
ותפיפות רגליה הקישו בהתאמה מושלמת את מקצב החיים
רוחות הרגש קישטו בהרמוניה עצובה
והיא הייתה כל כך אמיתית וחיה,
אף על פי שידעתי שכל כולה אשליה אחת גדולה
הגעגוע צרב את עיני, את קיבתי,
יחד עם האלכוהול המקולל והמענג
יחד עם הזיכרון השורף והאוהב
מיכאלה שלי, מלכת הלילה,
עורב שחור חג מסביבה
שומרת האדמה.
איך הגיעה לשם, כל כך אמיתית וחיה.
