לפעמים אני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה.או בעצם, מי זה הבן אדם הזה.כן, זה בעלי. שאת ארוחות הבוקר והערב אני סועדת מולו, ישוב בצד השני של שולחן האוכל המפואר והמאורך.
אבל מי הוא באמת בעלי? וכמה אבסורדי לשאול את השאלה הזו...
אמיליה, קולה של אמא מטיף מאחורי אוזניי. תתבגרי כבר, נסיכים וכרכרות קיימים רק באגדות. ואת עכשיו הרוזנת של כל האיזור, כרכרות יש לך בשפע,ככה שאין לך מה להתלונן על מחסור בקסם האגדות. הרווחת בזכותך יופייך יותר ממה שכל בחורה ממעמד הביניים הגבוהה יכולה לדמיין שתרוויח.
כמובן שאמא לא אומרת דבר במפורש, אך הכוונה ברורה מאוד מבעד למילותיה ושפת גופה הקשיחה והמציאותית.
ואני? עדיין תוהה, עדיין משערת. וממה עלי להיות מרוצה אם העושר והמעמד הפך לשיגרה.?
על אף שלעולם לא מצאתי את עצמי בסיטואציה אינטימית אמיתית עם בעלי, הצלחתי ליצור לי קווים לדמותו. ישנן תכונות בולטות על פני השטח. הוא שקט, מרוכז, ורציני, עסוק יום וליל במחויבותיו ואחריותו הקהילתית.ובכל זאת- נשאר צנוע ושומר על ערכי מוסר גבוהים. הוא לעולם לא מתייחס אלי כאל רכוש שהרוויח כתוצאה מהונו ומעמדו. הוא מכבד אותי. אני יודעת, אני מרגישה. הייתי יכולה לאהוב אותו, אם רק היה נותן. אבל הוא לעולם לא נותן. לעולם לא מגלה את סודותיו, לעולם לא מתקרב. בטוח ומוגן בין כתלי חדר העבודה שלו. החדר מאובזר בספריות ושולחן כתיבה מעץ אלון משובח,ובמבט ראשון ניראה כמו חדר עבודה סטנדרטי. שום דבר מנקר עיניים. אבל הכל שם יקר יותר מרכוש משותף של כפר שלם.
אתם מבינים? על פי רהיטי עץ אלון אני מנתחת את אופיו של בעלי.
ואני רוצה לאהוב, לדעת. מה זו אהבה? איך היא בנויה ומה סוד הקסם שלה? מאיפה היא צומחת ומה הוא היסוד שלה?
האם כולה תשוקה חושנית משעבדת?
או שמא הערצה הדדית עיוורת?
אולי בכלל עם השנים, האהבה נעשית ליחסי גומלין בין שני אנשים שהם חברים הכי טובים?
השאלות האלה קורעות את הנפש שלי. יום ולילה. אני תוהה וחולמת. על המיטה המפאורת, מכוסה בבד סטן.
יש לי אהוב. שהוא כמעט אהוב. לעולם לא ראיתי אותו. אני יכולה רק להרגיש אותו.את הלב החם שלו, וההחלטיות בה הוא בוחר בי. ואני לא יודעת למה, ולא יודעת איך, הוא העדיף אותי על פני כולן. ומה סוד הטוהר והבהירות שבאהבה הזו. אבל זה ברור לי- ברור לי כמו התחלפות השמש והירח, שזו אהבה.
לעולם לא יכולתי להחזיר לו תשובה על מכתביו, כי הנמען הוא אלמוני. ונידמה שאינו מצפה הוא לגמול, או לתשובה. ורק מהעובדה הזו לבדה, ברור ונהיר לי שזו אהבה. הוא ממעיט במילים, ולמראית עין תוכלו לחשוב שהוא חוזר על אותן מילים נדושות שמשתמשים בהם כל בני האנוש שחווים רגש כזה או אחר. אבל עבורי, למילים האלה יש עצמה בלתי נידלת, והנדושות הופכת לאותנטיות. נידמה שאף בן אנוש שמעיז להכיל רגש או תחושה, לא יודע מה היא אהבה כמו שהוא יודע.
וכלפי מי נכתבת האהבה הזו על נייר מכתבים? כלפיי,
הרוזנת אמילה ממרסיי. שלא מכירה אותו. אבל הוא מכיר אותה. שלא רואה אותו, אבל הוא רואה אותה. והוא מבין את נבכי נפשיה, ומרגיש את כל מה שהייתה רוצה להבין באופן מוחשי, ביום יום, בחייה עם בעלה. אבל כל מה שנותר לה, הוא חלום...על האהוב הנעלם הזה, שמקפיד להיות נאמן לה בעולם של פנטזיה, בעולם קסום יותר מכל אגדה, בעולם שהיא כמעט ומגיעה אליו.. בכל רגע, בכל שניה.
אבל אז מדגדגת השמש של אמצע נובמבר את פניה. והיא מתעוררת מלילה של נידודי שינה.
אמש היא מצאה על סף דלתה את המכתב השנתי.כרגיל, היא טמנה אותו מהר בין ידה לגופה, וחלמה וחלמה.
על איך שבעלה מקבל לפתע את צורתו של האהוב המיסתורי. חיוכו הכהה מתעקל בעיקצוץ של קסם, והגומה הזו שלו..שמפללת לצוץ מבעד לפנים המשועבדים למטלות החיים, מוצאת לה הזדמנות לעשות זאת! אהבה..והיא חולמת על איך שהוא יעיז להגיד מילים פשוטות בקולו החרישי, ורגש ישבור בדחיפה מאסיבית את הקו הישר שנמתח בין גבותיו. לפתע יתרוממו הגבות העבות של בעלה, ועל פניו תשתקף לה אהבה.
אבל יש את האהוב, ויש את בעלי. ואפילו אם אתפלל לילה שלם, לא יקבל האהוב הערטילאי צורה מוחשית, וקסמו ודמותו ייעלמו ממיטתי עד לנובמבר הבא.
בעלי כבר עזב את המיטה וקם לבצע את מטלות העבודה.
הספקתי למהר אל החלון ולתפוס את שארית דמותו, מתהלכת אל עבר שער היציאה הגדול. רק את גבו הקשיח ראיתי. ואת השיער הכהה שמתחנן לליטוף ומתרחק ממנו באותה הנשימה.
ורק יכולתי לתהות...מה מתרחש, מה מתרוצץ, בראשו המתרחק...
נכתב בהשראת השיר סיגליות,
אולי אתם הבנתם? מה מתרוצץ בראשו המתרחק...
