עשבי הדשא השעירים נישאו לגובה, מתנופפים ברוח הקלילה, משמיעים את קולות התיפוף של ההידפקות אחד אל השני. שמשי צעד בגאווה דרכם, אוחז בין שיניו החדות גרגר של סוכר שאסף מהמקום שבו אין שמש, שמכונה "החוס". לפניו צעדו בשורה הולכת ומתמשכת כל אחיו הנמלים. חלקם מצאו גרגרים וחלקם לא. אבל אף אחד לא עזב את השורה. גם אם לא היה לו גרגר. שורה היא חיים. בכיוון השני צעדו עוד נמלים שהלכו אל החוס להביא עוד מזון משם. בעוברם לידו הם התחככו בו וקיבלו ממנו את הריח והכיוון אל החוס.
מבעד לעלי הדשא ניצב העץ הגדול, שהוא כמובן ביתו של השבט. בתחתית העץ ניצבה לה הממלכה, שבתוכה נשמרה המלכה אסווה. שמשי הגיע אל פתח העץ וראה את חברו הטוב גידי מובל על ידי כמה נמלים שומרות, שביניהן היה גם ארבוט המרושע. נמלה שומרת גדולה, חזקה ומפחידה. אם לא הייתה שולטת הגנטיקה שקבעה שנמלים שומרות מתפתחות לגודל פי חמש מגודלן של נמלים עובדות, שמשי כבר מזמן היה משמיד אותה. שמשי זרק את גרגר הסוכר שמיד נאסף על ידי נמלה אחרת ונלקח אל תוך הממלכה. הוא רץ בכל כוחו אל גידי והשומרים על מנת לראות מה קורה. אסופת נמלים הצטופפה סביב האירוע.
"מה קורה כאן?" שאל שמשי בבהלה את אחת הנמלים שעמדה סביבו.
"הם מקריבים אותו לפיטרוס הקדוש, הפטרייה, אל העץ." ענתה הנמלה, מרוצה מהאקשן. שמשי דחף את הנמלה ורץ אל השומרים שלקחו את גידי.
"עזבו אותו!" זעק שמשי, עיניו לחות ודומעות.. ארבוט הפנה אליו את עיניו השחורות. שמשי נבהל ונעצר לרגע, אחר אזר אומץ וקפץ על הנמלים השומרות, ארבוט לפת אותו ברגלו והניף אותו באוויר. הוא נחת על האדמה והתהלך, לא מרגיש את רגלו שנקטעה בקצה. הוא הביט אל חברו שהובא אל פטריית העץ. השומרים דחפו את פניו של גידי אל תוך הפטרייה, ומיד התרחקו וברחו ממנו כאילו שהם פוחדים. גידי התהלך המום, פניו נהיו רציניות וחסרות הבעה, הסתובב וצעד במעלה העץ. שמשי רץ אחריו, משתדל להתרחק. הוא ראה את השומרים, 'למה הם פחדו מגידי?'.
"גידי, עצור!" הוא הזדעק אליו שוב ושוב. אך גידי לא נענה לעתירותיו. הם הגיעו לראש הגזע, ובלי להסס נעץ גידי את שיניו בעץ ועצם עיניו. הוא נשאר בתנוחה המוזרה הזאת זמן רב. לבסוף נגס שמשי בשיניו חתיכה מקליפת העץ ונעץ אותה בגידי. גידי נפל מהגזע, הוא לא ניסה אפילו לאחוז בעץ, וצנח הרחק אל הקרקע. בנפילתו הסתכל שמשי אל תוך עיניו של גידי. אלו לא היו עיניו, גידי כבר לא היה שם, רק גופו נותר.
שמשי הביט סביבו וראה עוד נמלים רבות עם שיניהן נעוצות בעץ ומבט מת בעיניהן, חלקן אכולות על ידי הפטרייה הירוקה שצמחה מראשן הרקוב.
באותו ערב ישב שמשי בחדרו הצפוף כשסביבו חבריו לחדר ישנים אחרי יום עבודה קשה. מבטו המת של גידי רדף אותו.
"קום גורדון." דקר אותו שמשי בשיניו בעדינות. גורדון התעורר בבהלה.
"מה קרה לך שמשי, למה אתה מעיר אותי?." שאל גורדון בשלומיאליות הרגילה שלו.
"מה הרעש הזה?" רטן בלף. הוא נעץ את עיניו הכועסות בשמשי. הוא היה נמלה גדולה ועצבנית במיוחד. "מדוע אתם מדברים עכשיו?."
"ממתי אסור לדבר?" ענה שמשי בכעס. גורדון הביט אל בלף וחשש שמא זה יכעס.
"זה לא שאסור. אבל עדיף שתיתן לנו לישון. יש מחר עבודה." אמר בלף שנרגע מעט. "לא כולם פה גדועים כמוך." התלוצץ בציניות.
"זה לא מצחיק." ענה שמשי בכבדות, מלטף את רגלו הקטועה. "ניסיתי להגן על חבר שלנו. אם הייתם נלחמים איתי במקום לעמוד מהצד ולהביט, אולי היינו ..."
"נשחטים כולנו יחד" הפריע בלף. גורדון שקשק מפחד מהמחשבה על כך. עכשיו כולם בחדר כבר התעוררו והקשיבו, וגם מחדרים אחרים הגיעו להאזין לוויכוח הקולני.
"הפטריות משתמשות בנו להשתלט על העץ." אמר שמשי. "בקרוב לא יהיה יותר עץ, רק פטרייה אחת גדולה, ראיתי את זה במו עיניי כשעליתי במעלה העץ. ראיתי את הנמלים המתות." גורדון אטם את אוזניו ובלף גיחך, אבל ניכר חשש בפניו.
"אני מסכים עם שמשי." אמר הוזג הזקן, הנמלה הפועלת הכי זקנה. הוא נכנס בצליעה אל תוך החדר והביט מסביב בכולם.
"מקריבים אותנו יום אחרי יום לפטרוס הקדוש. ואנחנו הולכים כגרגרים אל טוחנות." כולם הביטו בו בהשתאות ובאימה. מילים כאלו בדרך כלל גררו עונש מוות מידי. "הגיע הזמן לעצור אותם. מי שאיתי שיבוא היום החוצה ליד השורש הגדול, אחרי שעת האכילה." הוא ניגש אל שמשי, תפח על שכמו, ועזב בצליעה.
שמשי חיכה ליד השורש הגדול. בהתחלה הגיעו כמה נמלים, אז עוד ועוד, לבסוף הופיע הוזג עם צליעתו המפורסמת ועמד בראש השורש.
"התכנסו כאן, כי לא נסבול יותר את אגרסיביות השומרים. התכנסנו כאן כי הורגים בנו יום יום ומאכילים אותנו לאל שקרי, לפטרייה! אנחנו כלום בשבילם. אבל יש דרך להפסיק את הקורבנות. יש דרך להרוג את הפטרייה. ואז הם לא יקריבו אותנו. הם יתנו לנו לעבוד עד יומנו האחרון בכבוד..."
המילים שלו נקטעו בהמולה שהחלה מקצה הקהל. שומרים הגיעו והחלו כותשים ומרצחים, תולשים ראשים ואיברים.
"זה מה שהם עושים!" זעק הוזג והניף את ידיו. "זה מה שהם עושים! רוצחים! להילחם בהם! לתלוש להם את הרגליים!" הנמלים הפועלות הביטו אל השומרים שלא עצרו לרגע מפעולות האיבה. החלה בריחה אדירה חזרה למחילות. קבוצה קטנה נשארה לעמוד איתנים, בראשם עמד שמשי.
"היום הזה," אמר שמשי בגאווה, כשעיני הנמלים נישאות אליו בתקווה, "יירשם בהיסטוריה כיום הניצחון שלנו!" הנמלים האמיצות הריעו לשמשי והסתערו כולן יחד על השומרים. השומרים קרעו בהן וחתכו אותן בשיניהם. שמשי לפת את רגלו של ארבוט ונשך בכל הכוח. הרגל נתלשה וארבוט צרח מכאב ונפל על שמשי. שמשי נשך את גרונו בכל כוחו והתעלף. חבריו של שמשי ראו את ארבוט ההרוג והתמלאו עוז. הם הסתערו פעם נוספת על רגלי השומרים ותלשו ככל שיכלו. כל מי שתלש רגל איבד את חייו. לבסוף לא נשארה אף נמלה מורדת. השומרים דידו בחזרה אל הממלכה, מוכי תדהמה מהכוח שהפגינו הנמלים הקטנות מהם פי חמישה ויותר.
שמשי התעורר, כאשר שיניו נעוצות בגרונו של ארבוט. הוא שחרר את פיו וצעד אל עבר השורש הגדול, המקום האחרון שבו ראה את הוזג הזקן. ראשו של הוזג היה מונח בתחתית השורש. שמשי הפך את הפנים אליו ועיניו של הוזג נפקחו.
"כשנעשה המיזוג עם הפטרייה." אמר ראשו של הוזג בחולשה, "אז כל המחשבה שלך היא מחשבתן של כל הפטריות. עליך לחשוב מילה אחת. והן תמותנה..." הוזג עצם עיניו ומת.
"נו באמת..." התעצבן שמשי, "איזו מילה? מילת קסם? מה נעשה עכשיו..." הוא הרים את עיניו ומולו ניצבה הפטרייה הגדולה במלוא הדרה. בגוונים של ירוק ריקבון מעורב עם אפור בצבע אפר. היא הייתה מכוסה בבליטות וגושים ומלאה בחורים קטנים. הוא הרים את ראשו אליה והתקרב. האנרגיה השחורה שלה שטפה אותו והוא החל מרגיש מין ריחוף קל, שהשכיח ממנו את משימתו. הוא התקרב כמו זבוב הנמשך אל האור, פיו נפער מעצמו ושיניו נחשפו, ורגע לפני שנגס בפטרייה נשמעה זעקה מאחוריו: זה היה קולו של הוזג שזעק את מילתו האחרונה: "מוות!".
שמשי נעצר לרגע; מבטו הרודף של גידי בעת נפילתו החזיר אותו אל המשימה. הוא נשך חזק וחשב את המילה. הפטרייה רטטה, הפרישה מוגלה, והפסיקה לחיות. באותו רגע נולדה אגדה. אגדתו של שמשי הגיבור, שהקריב עצמו למען אחיו הנמלים. זמן מה לאחר מכן מת העץ. היו שאמרו שהפטרייה הקדושה כעסה ולקחה מהם את העץ. היו שאמרו שהעץ נעצב על מותו של שמשי, על מותו של גיבור. אבל האגדה עברה בשבט מדור לדור.
