איפה הייתי שרבין נרצח 2

תמיד הייתי שוחר שלום. פציפסט, נו. איך אני אסביר לכם. תומך, וכל זה. כשיצחק רבין נבחר בפעם השנייה, בתשעים ושתיים, עוד הייתי דיי קטן, אבל כבר הבנתי מה הולך סביבי. לאט לאט גיבשתי דעה בנוגע לעמדותיי הפוליטיות. האמת, לא אהבתי את הכינוי "שמאלני", או "שמאלן", כי כל החברים שלי לא היה כאלה. אתם יודעים איך זה, אתה נמצא בקופסא מלאה כדורים, יש שם מישהו שמאלני? בחיים לא. בהתחלה ניסיתי להסתיר, אבל מהר מאוד הבינו. "אשכנזי נהיית לנו, אה?" הם אמרו. "חכה, חכה, אתה תגדל, אתה תבין. אתה עוד ילד", ואני זוכר, הייתי מסתתר בקצה הקופסא, חושב לעצמי מחשבות על שלום, איך הכל כאן נהיה וורוד ויפה, ובלי מלחמות ובלי מריבות. הייתי ילד, חלמתי הרבה. ובקופסא, אתה חושב בשביל לחיות, בשביל להשאר שפוי. הנה, כל אלה שלידי, מה הם? הם לא חושבים בכלל, הם משלמים עם העובדה שהם כדורים של רובה, ושמתישהו הם יכנסו לגוף של מישהו ויהרגו אותו. כל אחד פה מת להכנס ללב של מישהו, ואותי זה בכלל מגעיל. לא יודע, ככה אני, שונה. מוזר. בכל מקרה, אני זוכר, איזה יום, היינו בקופסא, וכולם התחילו להתלחש. "יש יציאה, יש יציאה" אחד אמר, פחדתי. רק שלא יוציאו אותי לאיזה קרב, חשבתי לעצמי, רק לא זה, אבל שהקריאו שמות, השם שלי היה שני, התחלתי לשקשק בתרמיל. עוד שניה התפוצצתי מפחד. בדרך ליציאה, היו דיבורים שאנחנו יוצאים לעצרת. לעצרת השלום. תקווה נכנסה בקליעי, אולי אלך לאיזה אקדח של מאבטח, בטח אזכה לשמוע את יצחק רבין מדבר! אוי, כמה שחיכיתי לרגע הזה, אני זוכר. תמיד חלמתי לראות אותו נואם. ועוד בעצרת כזאת, בזמן כזה. החלום שלי התגשם, חשבתי, החלום שלי התגשם. 

שיצאנו, נכנסנו לתוך הרובה ואני התמקמתי במקום השלישי, חשבתי, מאבטח לא יירה שלושה כדורים, אם בכלל. ומכאן אני גם אשמע טוב. אז התחלתי להקשיב וכל מילה ומילה שלו נכנסה לי ללב. הדמעות היו חונקות אותי אם היה לי גרון. החבר'ה מאחור צחקו עלי, אבל לא היה לי אכפת. אני חשבתי, אני חשבתי, הנה, זהו, המלחמה נגמרת, המדינה תשתנה. הכל יהיה פה וורוד, כמו בחלומות שלי. ופתאום, שהכל נגמר, הרגשתי איך אני מתחיל לעלות לאוויר. "זהו", חשבתי, "הוא הולך לירות, הוא הולך לירות. קרה פה משהו", ואז אני שומע בום חזק, ואני נושם, ואז עוד פעם, עוד יותר חזק. ואני כבר קרוב יותר מידי, אני כבר שומע את הצעקות של האנשים, ואני מפחד, כל כך מפחד, ופתאום אני מרגיש משהו דוחף אותי, ואני מנסה להחזיק, אבל אני משתחרר. עצמתי עיניים, התעופפתי במדויק ישר אל תוך גופו של הנרצח. התנשפתי בכבדות ביחד עם עוד שני כדורים שהיו לידי. "מה קרה? איפה אנחנו?", שאלתי בבהלה. "זה רבין, נכון?" הוא שאל את זה שלידו באדישות מצמררת. "כן" הוא אמר, "זה רבין".