ענתה על הכל

יושבת בבית מול המחשב, מתכננת לעצמי את מהלך היום. אולי בערב אני אפגש עם קרן, חושבת לעצמי. כן, זה יהיה נחמד. שגרתי משהו, אבל נחמד.

אך לא עבר זמן רב עד שעולמי התהפך.

סירנות, אזעקה, צעקות, ריצות, לחץ, פאניקה, פחד, חרדה.

ואני מוצאת את עצמי יושבת במקלט שחור, חשוך, חנוק ומפחיד.

אין חשמל, אין מים, אין אוויר. הכל מלוכלך, כל הילדים הקטנים צועקים והכלבים מתרוצצים בין הרגלים. ההורים מודאגים ומתאספים ביחד על מנת לדון במצב, אך הם יודעים שהמצב חמור ביותר, ובסתר ליבם- גם הם מפחדים.

אחת השכנות מקבלת דיווח לפלאפון. קטיושות פה, קטיושות שם. קו אווירי כזה, קו אווירי אחר. פצועים, בתים הרוסים, הרוגים. דמעות, חשש, רצון לחיות.

הילדים בוכים וההורים מתעלמים, כי צריך לדאוג לחשמל ולמים. מתקשרים לעירייה, אין תגובה. ההוא רץ ומביא כבל חשמלי, השני מביא מאוורר. כל אחד תורם את חלקו, מתרוצץ ברחוב ומביא את מה שהוא יכול להביא.

לי היו 15 שניות להיות בחדר שלי ולקחת את מה שאני צריכה. תמיד שואלים "מהם שלושת הדברים שתיקחי לאי בודד?", ורק אז, באותו יום, באותן 15 שניות... עמדתי במצב הזה. לקחתי תיק צד זרוקי בצבע בורדו והבטתי בחדר שלי. ידעתי שכנראה ולא אהיה פה עוד הרבה זמן, ולא יכולתי לקחת הרבה דברים. בלי יותר מדי מחשבה, דחפתי לתוך התיק את בלוק הכתיבה שקניתי באופיס דיפו, את העט הכחול הנצחי, את האמפי3 ואת הפלאפון. הסתכלתי סביב, על כל הקישוטים, הספרים, המחברות, המכתבים, התיקים, הבגדים, המיטה, המחשב, הטלוויזיה... ונפרדתי מהם. לא הרגשתי צורך לקחת איתי מעבר למה שלקחתי, למרות שבשניה האחרונה כן הגנבתי טיפות עיניים למקרה חירום, אבל זה לא נחשב.

נכנסנו למקלט והאווירה הנוראית לא עזבה את המקום. הבכי של הילדים עשה לי חורים בתוך הלב, ולכן החלטתי לפעול. אספתי את כל הילדים והושבתי אותם במעגל. הגעתי למסקנה שאם יש זמן שבו אני צריכה את כישוריי ההדרכה שלמדתי- הזמן הזה הוא ממש עכשיו. אהבתי לילדים בשילוב ניסיון ההדרכה, לא נתן לי את האפשרות לשבת בצד עם מוזיקה באוזניים ולהתעלם. שיחקתי עם הקטנים, הסברתי להם מה קורה ומהי קטיושה. כמובן שלא אמרתי להם שקטיושות הם בעצם טילים שרוצים לפוצץ כל מה שעומד בדרכם... אמרתי שקטיושה זה שם חיבה של נאסראללה. הילדים האלה לא טיפשים ותמימים כמו שחשבתי שהם, אבל העיקר הכוונה.

אחרי שהצלחתי להרגיע אותם (הם אילצו אותי לשיר את השיר של "האלופה", "המורדים", "השמינייה", "האדומה" וכל מיני שמות תואר עם ה לפני), פניתי לצד והתיישבתי. הוצאתי את התהילים מהכיס והתחלתי לקרוא. אמנם לא היה אור, אך כוחה של תפילה הוא כוח שגובר על מחסור בחשמל. כן, וגם האור של הפלאפון עזר במקרה הספציפי הזה...

ישבתי והרהרתי בעצם הקיום. מדוע אנחנו כאן? מה אנחנו עושים פה? מהי התועלת שלנו בתור בני אדם? מה תפקידנו בעולם הזה? מה היעוד שלנו?

ואז אחת הילדות הקטנות ניגשה אלי והושיטה לי את הפלאפון שלה.

"קחי, יש פה אור שיעזור לך לקרוא" אמרה בחיוך והתיישבה צמוד אלי, מאירה על ספר התהילים שלי ומחייכת.

היא ענתה לי על הכל.